הקרב לכיבוש החרמון בזמן מלחמת יום הכיפורים, המוכר בשם "מבצע קינוח", יישאר חרוט לעד בזיכרון הקולקטיבי של מדינת ישראל - גם בזכות הפעולות ההרואיות והעוז שגילו בו הלוחמים וגם כפצע מדמם החושף את מחירה הכבד של מלחמה. עבור יוסי חננאל, אז מפקד כיתה צעיר בגדוד 17 של גולני, היו צריכים לעבור 30 שנים כדי להבין מה באמת עבר עליו בלילה ההוא. לקראת יום הזיכרון התש"ף, משתף אותנו חננאל בקרב ששינה את חייו לפני 47 שנים.

תחילת המלחמה

6 באוקטובר 1973, תחילת מלחמת יום הכיפורים. צופרי מלחמה מפרים את הדממה של היום הקדוש ביותר בשנה לעם היהודי. רבות כבר נכתב על המלחמה ההיא, ולאורך ההיסטוריה של ישראל נשאל לא פעם האם ניתן היה למנוע אותה או לא. בשלהי אותו יום ארור כובש כוח קומנדו סורי את מוצב החרמון, ומדינת ישראל מאבדת את אחד הנכסים האסטרגים שלה במהלך אחד שמשנה את פני המלחמה כולה. יוסי חננאלוהיה אז מפקד כיתה צעיר בגדוד 17 של חטיבת גולני. "התגייסתי בדיוק שנה לפני המלחמה", הוא נזכר, "ובאותם ימים הצטרפתי כאיש סגל לגדוד, שהיה אז בית הספר למ"כים של החטיבה". "אני היחידי שיצא הביתה באותו יום", הוא חוזר בעיני רוחו לנקודת הפתיחה האישית שלו במלחמה ההיא, "סיימנו שבוע של אימון בשדה וכשחזרנו לבסיס בזק גילינו שהכיתה שלי שכחה את מכשיר הקשר במשאית". כולם היו אמורים לצאת הביתה ורק יוסי חננאל נשלח בחזרה לבסיס בטירת הכרמל כדי להחזיר את מכשיר הקשר האבוד ולחזור לרצות עונש בבסיס. "איתרתי את מכשיר הקשר והחלטתי לצאת הביתה למרות שהייתי אמור להיות מרותק. במקביל התחיל עוצר יציאות, אך אני לא ממש הבנתי מה קורה, הייתי בטוח שכל החבר'ה שלי יוצאים הביתה ואמרתי שאם כך גם אני אצא". חננאל חזר לקיבוץ מנרה בו היה ילד חוץ, אך בשבע בבוקר צילצל הטלפון. "יוסי חננאל, מספר אישי 2164717?" שאל הקול מעברו השני של הקו, "מדבר, מה קרה?" שאלתי, "האוטובוס יגיע תכף לאסוף אותך לבסיס. התחילה מלחמה" אמר הקול בצד השני, והותיר אותי לעכל את הבשורה".

יוצאים לצוד קומנדו מצרי בסיני

יוסי חננאל מצטרף עוד באותו הבוקר לפלוגה שלו ששכנה בבסיס בזק, לא רחוק מג'נין. מפקד הפלוגה ניגש אליו כשירד מהאוטבוס, "יוסי חננאל ברוך שובך, באמת שיש לך מזל שיש מלחמה אחרת כבר היית עף לכלא", הוא נזכר איך צחק אז וענה למפקד הפלוגה: "יופי, אני מעדיף מלחמה מאשר לשבת בכלא". הגדוד החל להתארגן למלחמה. בישיבת הסגל בבסיס הוחלט שחלק מהגדוד עימו נמנה חננאל יירד "לצוד" אנשי קומנדו מצרי בסיני. חלק אחר של הגדוד יעלה להר החרמון בניסיון לכבוש אותו בחזרה. ב-8 באוקטובר כוח המשימה שנשלח לכבוש את החרמון לא מצליח במשימתו והגדוד סובל אבידות רבות. בהתקפה שנכשלה נהרגו כ-25 לוחמים, בהם גם מפקד גדוד 17 של חטיבת גולני, סא"ל דובי דרור ז"ל. בשבועיים הבאים של המלחמה, יוסי חננאל מפקד על כיתה בשטחי סיני, כאשר המשימה שעומדת בפניהם היא לצוד אנשי קומנדו מצרי, וכמה שיותר מהם. הוא וכיתתו ממלאים את המשימה נאמנה. "הייתי בסך-הכל בן 19", הוא נזכר, "לא עניין אותנו כלום חוץ מלהיתקל ולהילחם, לא פחדתי ולא חששתי גם כשנפלו עלינו מיגים וגם תוך כדי התזוזות בשטח". כעבור 14 יום מוקפצים חננאל והגדוד בחזרה לגזרה הצפונית, ומשימתם לעלות ולכבוש שוב את הר החרמון.

לפני העלייה להר

ב-21 באוקטובר יוצא לדרך "מבצע קינוח" לכיבוש החרמון. חננאל וכיתתו מצטרפים אל שאר הכוחות בפיקוד הצפון לקבלת הפקודות לקראת המבצע. על חטיבת גולני מוטלת האחריות לכיבוש ההר והמוצב 'ישראלי', כחלק מהבטחה של מפקד פיקוד צפון תא"ל יקותיאל אדם למפקד חטיבת גולני אל"ם אמיר דרורי, ולאחר כישלון הכיבוש הקודם והאבידות הרבות בנפש שליוו אותו. הכוחות מתוכננים לעלות להר בשלושה ראשים - כוח עיקרי מגדוד 51, שיגיע רגלית ממסדה לגבעה 1614, לעיקול הטנק ולרכס החרמון, כוח מגדוד 8, שהורכב מחיילי בסיס האימונים של החטיבה, ופלוגה מגדוד 17 שתשמש כעתודה. בנוסף לכך, פלס"ר החטיבה (סיירת גולני) מתוכנן להגיע באיגוף ממערב ומצפון לכיוון רכבל עליון. "אני הייתי בכוח שהצטרף למפקד סיירת גולני, שמריהו ויניק ז"ל", נזכר חננאל, "הוא נתן לנו את הפקודות לקראת העלייה, אנחנו כובשים את החרמון הוא אמר, ומרימים שני דגלים, את דגל גולני ואת דגל ישראל, וקודם דגל גולני שיהיה יותר גבוה". כשמסתיימת הפקודה הכוח עולה על משאיות ובשבע בערב הם מגיעים לעיירה מג'דל שאמס. "עלינו לרכבל משבע בערב עד שלוש לפנות בוקר, טיפסנו את ההר בתזוזה רגלית כמו חמורים" נזכר חננאל ומציין את הדממה הכבדה שעטפה את הכוח הכוח לצד התרגשות, "יאללה, שניתקל כבר" חשבו הלוחמים.

היתקלות ראשונה עם שחר

בשלוש לפנות בוקר אירעה ההיתקלות הראשונה. החוד נתקל, מפקד הסיירת ויניק והקשר נהרגים. "אנחנו התארגנו להגנה היקפית, התחלנו לירות וירו עלינו" מספר חננאל, ומתאר את המשך אירועי הקרב ההוא כ"ברדק לא נורמלי" ומספר "אתה יורה על כל מי שאתה רואה, ויורים עליך, בזמן שמרגמות של כוחותינו נופלות עלינו. את הגופות ריכזנו בצד, אחד החברים הציע שנכסה אותם בשמיכות כדי שהמראות לא ישפיעו עלינו, אבל אני לא זוכר שמשהו השפיע עלי". "הדבר שאני הכי זוכר מהקרב ההוא זה איש קומנדו סורי שירה על אחד מחיילי הסיירת משהו כמו 15 פצצות אר.פי.ג'י, כאשר איש הסיירת הוציא את הראש מבין הסלעים והסורי יורה עליו פצצה, הוא חוטף ומוציא את הראש עוד פעם". 40 שנה לאחר מכן, בטקס אזכרה, יושב חננאל עם אחד מחבריו לנשק ומספר לו את הסיפור ההוא. אחד מהנוכחים פונה אליו לפתע ושואל "יוסי, אתה יוסי חננאל?", והוא לא מפסיק לצחוק כשהוא מבין שזה אכן הוא, "אתה לא מבין יוסי, אני יריתי עליו, ראיתי שם איזה סורי ממזר מתחבא מאחורי הסלע והחלטתי שאני מוריד אותו, את כל הפצצות אר.פי.ג'י הוצאתי עליו". חננאל עוצר את האתנחתה הקומית ומסביר "זה רק מראה איזה ברדק היה שם". כשמגיע השחר של אותו לילה נשמעת הודעה בקשר שאותה לא ישכח יוסי חננאל כל חייו "תחנות כל העולם האזינו, כאן גולני, החרמון בידינו". זה היה סיום המלחמה. בערב כבר הודיעו על הפסקת אש. חננאל וחבריו החלו להתארגן לתזוזה לכיוון בריכת טל שליד קריית שמונה. הם משוחררים לבתיהם ל-48 שעות. בקיבוץ הוא נפגש עם חלק מחבריו, שומע על ההוא שנהרג וההוא שנפצע, "אבל לא הרגשתי כלום" הוא מספר, "גם אחרי זה לא הרגשתי כלום, עד 30 שנים אחרי".

כעבור 30 שנה...

את השנים הבאות של חייו מקדיש יוסי חננאל לבנייה. הוא בונה תא משפחתי וגם קריירה משגשגת כפסיכולוג ופסיכותרפיסט. אחרי שהוא מחדש את הקשר עם חלק מחבריו לגדוד 17, הוא מוצא את עצמו חוזר בפעם הראשונה אל ההר המושלג, לראשונה מזה 30 שנים אחרי המלחמה. "גדוד 17 עושה כל שנה אזכרה לחלליו בחודש אוקטובר על הר החרמון ומבחינתי עד האזכרה ההיא לא היה חרמון. הגעתי לאזכרה והבנתי ש-30 שנים לא ביקרתי בהר, מאז הקרב ההוא. לא אני, לא המשפחה שלי, לא לקחתי את הילדים שלי לבלות בשלג בחרמון, כלום, כאילו מחקתי את החרמון לחלוטין מהתודעה שלי". את מה שאירע לו באזכרה ההיא, חננאל מתאר כמאורע "שגם כל השנים והלימודים כפסיכולוג לא יכלו להכין אותי אליו", כשאביו של אחד מחבריו שנפל עולה לדבר הוא מתחיל לבכות, "הרגשתי שמשהו פתאום נפתח בפנים, ולא יכולתי להפסיק לבכות אולי 4 או 5 שעות" הוא מספר. זאת הייתה ההדחקה, שנפרצה בבת אחת. גם כיום, 47 שנים אחרי המלחמה ההיא, הלוחמים ששרדו את הקרבות הקשים עדיין מתמודדים עם הזכרונות הקשים. רבים מהם לא שיתפו את שאירע להם באותם קרבות עקובים מדם במשך עשורים שלמים. רק בשנים האחרונות החלו הרשויות וגורמי המקצוע, דוגמת נט"ל, להבין שכל זיכרון שצף פתאום, בדיוק כמו זה שמתאר בעצמו יוסי חננאל, הוא למעשה נדבך בפוסט טראומה הלאומית, שרבים מבני דורו שלחמו במלחמת יום הכיפורים סובלים ממנה. קוד השתיקה לאותן חוויות קרב קשות מנשוא היו למעשה בגדר נורמה. אנשים בחרו להמשיך הלאה בחייהם מבלי להסתכל אחורה. "לא דיברנו עם אף אחד" מסביר חננאל ומתאר אירוע שאירע אחרי האזכרה ההיא. "נפגשתי עם חבר מהפלוגה באקראי, זה היה בירושלים", הוא מספר, "והוא פנה אלי ושאל אם אני זוכר את הסרט 'גליפולי' שראינו ביחד", בשיאו של הסרט ההוא מתואר קרב עקוב מדם בו מסתערים חיילי גיסות הצבא האוסטרליים והניו-זילנדים על הכוחות העותמאנים במלחמת העולם הראשונה, ההסתערות נכשלת והם נקצרים מול מערך מאוד מבוצר של הכוחות הטורקים. החבר סיפר לו שהוא לא הפסיק לבכות במשך יומיים אחרי שצפה בסרט, "אתה יודע מה אני חושב יוסי, שכל הטראומות של החרמון יצאו שם" אמר אותו חבר, ואילו חננאל הבין היטב על מה הוא מדבר.

"אפשר להסתכל על זה רק בעיניים של אז"

"קשה להסתכל על זה בעיניים של היום, אפשר להסתכל על זה רק בעיניים של אז", מסביר חננאל ומתייחס למגבלות השכל האנושי להבין את גודל הטראומה שלעתים הוא חווה ונאלץ להדחיק. "היינו אז חבורה של מורעלים, שכל מה שעניין אותם זה להיתקל ולהרוג, לא היינו מורגלים למשמעות של חיי אדם", הוא ממשיך, "לא היינו ערים לזה כמו עכשיו, שבכל שנה אנחנו עולים להר לאזכרה ורואים את בני המשפחות ומבינים מה המשמעות של אובדן חיים, מה זה אומר שילדים בני 19 גודעים את החיים שלהם, לא מקימים משפחות, לא מולידים ילדים ולא מפתחים קריירות". מתוך נסיונו העשיר כפסיכולוג מסכם חננאל "צריך להבין שהיה משהו בשירות הצבאי בזמנו שליווה אותך אחרי זה לכל החיים, חברים וזכרונות שממשיכים איתך" ולמרות זאת הוא מספר כי אותו "רעל" לעולם לא עזב אותו, "אני התעקשתי עם הבן שלי שיילך לגולני, השירות בגולני בנה לי את החיים, כל מה שהשגתי בחיים שלי היה בזכות השירות בגולני".