רע גלוי ורע נעלם

הגענו לפרשה האחרונה בספר בראשית ומן הראוי לערוך סיכום קצר. אמנם מדובר בספר הראשון מבין חמישה חומשי תורה אבל דוקא משום כך, בו רמוז הכל בבחינת 'נעוץ סופָן בתחילָתָן'. הרמב"ן ומפרשים נוספים מגלים לנו כי סיפורי האבות הובאו בהרחבה כזאת כי הם מקפלים בתוכם את ההיסטוריה של בניהם - שלנו, מאז ועד בכלל; פרשת ויחי המסכמת את ספר בראשית כולו, היא אם כן הסיכום התמציתי והשלם ביותר של כל ההיסטוריה שלנו. (בראשית מז): [כח] וַיְחִי יַעֲקב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה: לאחר כל השנים הקשות שעברו על יעקב אבינו, שנים שאותן הגדיר הוא עצמו במלים: [ט] (...) יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי (....). לאחר כל השנים הללו, סוף סוף טוב לו. שבע עשרה שנים, כמנין 'טוב' הוא חי טוב וכעת הזמן לערוך סיכום כי [כט] וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל לָמוּת (...), וכמו שאומר רש"י במקום אחר, ואם לא עכשיו - אימתי? את הסיכום עורך יעקב אבינו בדרך של ברכות לבניו; הברכות מתייחסות למהלך החיים הגלוי של כל אחד מבניו ומתוך כך רומזות להיסטוריה העתידית. אנחנו נתרכז כאן בכמה מרכיבים מתוך הברכות, שהרי להקיף הכל אי אפשר, וננסה למצוא את מה שאומר לנו יעקב אבינו ממרחק של כאלפים וחמש מאות שנה. זה עתה סיים ישראל לברך את נכדיו, מנשה ואפרים בני יוסף, ועתה הוא מדבר עם יוסף אישית: [כא] וַיּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף הִנֵּה אָנכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹקִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ אֲבתֵיכֶם: ומיד הוא מוסיף לו מתנה: [כב] וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל-אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי: זהו מעמד מיוחד בו ישראל מתייחד עם יוסף לבדו. לסמוך על הבורא יתברך: עד עתה יעקב-ישראל הוא צדיק הדור, המנהיג הרוחני גם אם לא המנהיג הגשמי; במעמד זה שבינו ובין יוסף לבדם, הוא מעביר את התפקיד הזה ליוסף אשר ימלא את מקומו לאחר הסתלקותו. מיד אחר כך בא ההמשך בברכות לכל אחד מן האחים, כולל יוסף, ובברכה המשותפת לכולם: (בראשית מח): [א] וַיִּקְרָא יַעֲקב אֶל-בָּנָיו וַיּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: אנחנו נתרכז בדברים הקצרים שאמר ישראל ליוסף. ישראל מודיע ליוסף כי יומו קרוב ונותן הנחייות להמשך. דבר ראשון: וְהָיָה אֱלֹקִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ אֲבתֵיכֶם: כעת כולם נמצאים בארץ מצרים; אמנם לא משועבדים עדיין אבל בהחלט לא בארצם שלהם. הם עלולים להרגיש אורחים בלתי רצויים ולנסות לשוב אל הארץ המובטחת. צעד כזה הינו טבעי אבל בלתי רצוי בעליל, שהרי קיימת הגזירה: (בראשית טו): [יג] וַיּאמֶר לְאַבְרָם יָדעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: כל ניסיון לדחוק את הקץ נדון לכישלון וטומן בחובו סכנות קשות לעם ישראל, אז רצוי להמנע מכך. מצד שני, אם לא ינסו לעלות לארץ, הרי בהתמשך הגלות עלולים להתפס לתחושה שאין סיכוי לקיום הבטחת הגאולה שלאחר השיעבוד. משהו בסגנון: (מדרש רבה): וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אתָם - קיים בהם, וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: - לא קיים בהם. ואז עלולה להתפתח תנועה של חיקוי התרבות המצרית; יתחילו לכנות עצמם 'מצרים בני דת יעקב' ובכך יפרידו עצמם, חלילה, מן הבורא יתברך ויתבוללו ח"ו. כדי למנוע תהליכים אלו אומר ישראל ליוסף: וְהָיָה אֱלֹקִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ אֲבתֵיכֶם: כדאי הוא הקב"ה שתסמכו עליו. בחרבי ובקשתי. וכאן באה המתנה המיוחדת של ישראל ליוסף: [כב] וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל-אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי: מה זה שְׁכֶם אַחַד עַל-אַחֶיךָ? יוסף כבר קיבל בארץ נחלה כפולה בכך ששני בניו, אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ-לִי: (פרק מח, ה) כלומר, כל אחד מהם מקבל נחלה בארץ כאילו היה אחד משנים עשר השבטים ואפשר לומר כי לכך מתכוון ישראל, שכבר נתן ליוסף חלק עודף ביחס לאחיו, ושכם פירושו 'חלק'. אבל זה לא מסביר את המשך הפסוק: אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי: גם קריאת המלה רומזת לעיר שכם שהרי ה-ש' בשווא. ואמנם חז"ל מבהירים שמדובר בעיר שכם ורש"י מביא את דבריהם בקיצור כדרכו: (רש"י): שכם ממש, היא תהיה לך חלק אחד יתירה על אחיך: ומתי מתקיימת ההבטחה? לאחר שכבשו את הארץ בימי יהושע - נכדו של יוסף, כתוב: (בראשית מז): [לב] וְאֶת- עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר-הֶעֱלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם (...). הנה כי כן, גם חלק וגם העיר שכם באותה מלה. עכשיו נותר לברר מה זה אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי: או בלשון חז"ל: וכי בחרבו ובקשתו לקח? והלא כבר נאמר (תהלים מד, ז) כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי: ואכן, את המלים בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי תירגם אונקלוס בִּצְלוֹתִי וּבְבָעוּתִי: או בתרגום חוזר לעברית, בתפילתי ובבקשתי. אבל כמובן, אין מקרא יוצא מידי פשוטו ויעקב אכן השתתף במלחמה שניהלו שמעון ולוי בשכם: (רש"י): כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם, נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן. תפילה = מלחמה הכלל הוא שכאשר יש כמה פירושים לביטוי אחד, יש קשר פנימי בין הפירושים השונים והם חושפים רבדים שונים של אותו רעיון המובע בביטוי שאותו מפרשים. בזוהר ובחסידות משווים בין תפילה למלחמה כי בעת התפלה נלחם האדם עם נטיותיו הטבעיות כדי להתגבר עליהן וליצור את החיבור עם בורא העולם ומנהיגו. מכאן שיש למצוא הקבלה בין כלי המלחמה לבין מצבים שונים של האדם בעת התפילה. חרב וקשת הם כלי מלחמה, וההבדל ביניהן הוא בטווח הפעולה; החרב יעילה נגד אויב מזוהה הנמצא בקירבה פיזית מיידית, בעוד הקשת נועדה לפגוע באויב רחוק שלא ניתן להגיע אליו עם חרב. גם לא תמיד מזהים את המקור המדויק לסכנה ואז יורים חץ בכיוון הכללי של האויב בתקוה שיפגע באויב ויבטל את הסכנה. כאשר פונים בתפילה לקב"ה, הפונה חווה את הקשר עם בוראו ונעזר בו בהתמודדות מול המציאות המאיימת. 'תפילה' זה מלשון חיבור, קירבה מיידית אל הבורא מתוך זיהוי מדויק של הנושא המבוקש.. אבל יש גם מצבים בהם האדם חש את איום המציאות אבל אינו מסוגל לזהות בודאות את שורש האיום. או אז הוא פונה אל הקב"ה בבקשת עזרה בעניינים שונים העולים בדעתו, בתקוה שבאחד מהם יימצא הפתרון המבוקש והקב"ה יסייע לו בכך שיוביל את חץ הבקשה אל המטרה הדרושה לו. בצוואתו ליוסף אומר לו אביו את כל הנ"ל, והתורה מספרת לנו את הדברים כי הם נצחיים ומורים לנו את הדרך היום כמו אז. צריכים לדעת שיש אויב מסתתר וחייבים להילחם גם בו ולא להסתפק במלחמה נגד האויב הגלוי. האויב הראשון שלנו מסתתר בתוכנו, הרעיון שלנו שאפשר לוותר על שכם ולהמשיך לחיות פה בארץ אבותינו. לאחר שננצח אויב זה - יתבטלו ממילא האויבים החיצוניים, גם הגלויים וגם הנעלמים. לא לחינם הכל סובב סביב שכם. היא מסמלת שלמות שכן היא עולה בחשבון 360 שזה מעגל שלם. אסור לפרוץ אותו. ואז יהיה רק טוב ליהודים.