זה לא מעלה ולא מוריד אם אנחנו צודקים וטובים ומכוונים לצדק ולשלום. מה שקובע זה שאנחנו מאמללים ומייאשים אותם. סליחה, תיקון: מה שקובע זה שהם רואים אנו אחראים לאומללותם ולייאושם.
כל עוד זו היא נקודת המבט שלהם עלינו - הטרור יימשך ויגבה קורבנות.
אולי אנחנו לא אחראים על תקוותם, אבל אנחנו אחראים על היעדרה, כלומר על ייאושם. יש לנו אחריות כבדה. במובנים מסוימים, מסויטים, יש לנו אחריות איומה ונוראה. אחת לשבועות אחדים, חרף מראית-העין הכוזבת של השקט, אנחנו מקבלים תזכורות מצמררות לעובדה מזוויעה זו. הפיגועים נמשכים. מלאך (שטן!) המוות ממשיך לייצר גופות על פס הייצור של הייאוש. ירושלים כבית מטבחיים.
אנחנו אחראים על ייאושם. ייאוש עד מוות. מוות שהוא תוצאתו של הייאוש והוא גם, בו בזמן, הגורם לו. מוות שכולא את מחולליו ואת קורבנותיו במעגל סגור שאין ממנו מוצא אלא במתן סיבה ואפשרות להפסקתו של הייאוש.
מוות שהוא חלופה לחיים של אומללות וייאוש. מוות לא כסוף הדרך אלא כדרך חלופית. קידוש המוות והאלהתו - אללה הוא אכבר - הוא תוצאה ישירה של חיים שנתפסים כגרועים ממוות.
המרצחים המתועבים מודעים לשוני בתפיסת החיים והמוות בינם ובינינו. הם יודעים כי קדושת החיים בתודעת הישראלים היא המניע לנכונות להגן עליהם בכל מחיר, לרבות במחיר סיכונם. הם יודעים כי ישראל מבכה את מתיה ומתאבלת עליהם, כי חיים שנגדעו בכלל וחיים שהטרור גדע אותם הם עונש שישראל מתקשה לשאת אותו והיא לעולם לא תשלים עמו.
תהיה אשר תהיה דעתו של מי מאתנו - על כולנו להתאחד בתביעה הנחרצת להענשתם של המרצחים ואת שולחיהם בכל חומרת הדין- חומרה שמדינת ישראל טרם מיצתה אותה.
אני סבור כי עד שלא ייקבע תעריף ידוע, מוסכם, שיקיים באופן ברור ונוקב הלימה מובהקת בין חטא המחבלים לעונש שיושת וייגזר עליהם, לא ישקוט המקום הארור ומלא הדם הזה. חוזר שנית ובהדגשה יתרה: צריך להעניש אותם בעונש חריף מאין כמוהו.
הייאוש אינו מצדיק שום פיגוע אבל הוא עשוי להסביר משהו יסודי ממניעי מחולליו, בכל דרגי הייזום, התכנון, החשיבה והביצוע.
אסור לנו תכלית איסור לאפשר המשך קיומם של תנאים שיש בהם כדי לייאש את מי שנתונים בהם כאסירים בכלאם. אנחנו חייבים לתת לפלשתינים פתח תקווה או - לכל המעט - פתח מילוט אל עתיד שבו יוכלו להתקיים כבני אדם, במידה סבירה, אנושית, של כבוד, אשר שלילתו מהם היא אחת מהסיבות העיקריות לפיגועים הרצחניים.
היייאוש המר ממוות הוא המחולל וזורע מוות. הייאוש הקטלני, הממאיר, הסופני.
הייאוש שאינו מותיר שמץ סיכוי ושביב תקווה. הייאוש שאחרי ככלות הכול. הייאוש של "תמות נפשי". הייאוש של "אחריי המבול".
הייאוש שיש בו ביטוי להפרת כל הכללים ולשבירתם של כל הכלים. הייאוש שיש בו מאיסה ובחילה בכל נורמה אנושית סבירה וראויה. הייאוש שיש בו סלידה ומיאוס מי שמוחזקים כאחראים לו (אנחנו!).
גם בשעות אלה, שבהן שטובי אנשינו עוסקים בהאג במלאכת הסיכול הממוקד של שלילת הלגיטימיות של בניית גדר ההפרדה, חשוב שנגיד לעצמנו שהדיון המעגלי ונטול ההכרעה - הביצה והתרנגולת?! בנושא (החשוב כשלעצמו) מידת האשמה ושיעור האחריות לטרור ("אתם התחלתם קודם") הוא משני לוויכוח העיקרי, המהותי, זה שבו אפשר וצריך לשוחח - ואם אין ברירה גם להתווכח - על הדרך שבה ניתן והכרחי לסיים את הכיבוש, שהוא הוא אם-לידתו של הטרור שנוקטים נגדנו המיואשים עד מוות - מותם ומותנו.