מזה שנים הולכת ונעשית שכיחה בשיח הישראלי הגישה של ליבוי-יתר של בלוטות הרגש שלנו כדי לקדם מטרות שונות, חלקן קשורות בניגוח פוליטי. כך למשל מנוגחת מדיניות האוצר כיום, להוציא את ישראל מבוץ כלכלי וכבלי ביורוקרטיה ומיסוי שחישקו שנים רבות את המשק, באמצעות התמקדות סוחטת דמעות במצוקתה של אם חד הורית, ויקי כנפו, או בגילויי עוני נוספים של חסרי ישע תוך האשמת מחוללי השינוי הכה חיוני במשק בחוסר רגשות ואטימות.
ההתמקדות הרגשית המובלטת הזאת בנושא אחד, כאוב ככל שיהיה (ואין חולק אמנם על כך שיש לסייע לחסרי הישע), מסיחה את הדעת ומונעת ראיית התמונה הקשה והאסונית הרבה יותר של השחקות מיליוני בני שכבות הביניים במדינה וגלישה למצב העולם השלישי, בו עקב ביורוקרטיה כבדה נשחק מעמד הביניים כולו וקיימת רק שכבה מצומצמת של אוליגרכיה עשירה מול המונים חרופים.
והרי שכבות הביניים הן אלה שכוחם היצרני והמשקי עמם (בניגוד לחסרי הישע - שיש אמנם לסייע להם), ונושאים איתם משאבים פוטנציאליים רבים לפעילות כלכלית חיונית. הם המעמד הנושא על כתפיו את המשק כולו בארצות המערב. אך כאן, האנרגיה הכלכלית הרבה של שדרה זאת מתאיינת בשל אותו מחנק רב שנים בדיוק עקב אותם כבלים ביורוקרטיים ואחרים שניחשלו את המשק, המונופולים הגדולים בו המונעים תחרות חופשית אמיתית, מדיניות הבנקים ושער הריבית הגבוה במשק - כל אותם מנחשלים משקיים קשים מנשוא אשר קובעי מדיניות האוצר הנימרצים כיום מנסים למזערם.
והנה, ליבוי-היתר של בלוטות הרגש, בבחינת נתון אחרון שאין לערער עליו, מונע ראיית תמונה מאוזנת יותר, והחשוב מכל, מסיח שימת הלב מהבעיות האמיתיות שהיקפם וחשיבותם עשויים להיות גדולים בהרבה. כך למשל, פונים גורמי שמאל שוב ושוב לבלוטות הרגש שלנו, כותביהם מבליטים את מצוקות הפלשתינים, בכיים הנורא של ילדיהם הרעבים ועוולות ה"כיבוש" וכיוצא בזה. וגם כאן פועל הדבר בדומה לשמש להסחת דעת מפני הכורח הקיומי בן 90 השנה בעמידתה וצורך התגוננותה של ישראל בפני חלקים בעולם הערבי השואפים לאיין את נוכחות הריבונות יהודית מהאיזור.
במקביל נעשה לאחרונה שימוש-יתר בערור רגשנות סוחטת דמעות להצדקת מסירת 450 מחבלים לחיזבאללה, תמורת סוחר סמים (ובוגד, ככל הידוע) וגם תמורת שלוש גופות, שהוצגו כ"בנים החוזרים לגבולם". שוב נעלם במדה גבוהה משימת לב כל אלה שעיניהם דמעו על שלושת המשפחות המצפות לגופות יקיריהן, ועל, להבדיל, צער סוחר הסמים, שמסירת מאות מחבלים עבור שלוש גופות, מכשירה חטיפת ישראלים ורצח שבויים בעתיד.
והוסחה הדעת מהמשפחות השכולות של העתיד, חלילה, שקיים כיום מניע חזק לחטיפת יקיריהם ורציחתם (וכך, בכיר בחמאס היצהיר בעקבות ה"עסקה": מצאנו את הדרך לנצח את ישראל). וכן בלהט ליבוי הרגשות שכחו לרגע, מן הסתם, שעמים אחרים ורבים, כגון אנגליה, חלליהם מ-2 מלחמות העולם קבורים במקומות רבים בעולם, כולל ישראל, ואיש שם לא העלה בדעתו "להשיב את הבנים". האם האבות והאמהות שם הם פחות בעלי רגש מאיתנו?
קישורים: לחיי הבנים השבים לגבולם
www.faz.co.il/story_1981
www.faz.co.il/reply?id=1981&rep=41191&LastView=2004-02-29%2022%3A01%3A22
לעיתים עשוי בעטיין של ליבויים תדירים אלה בשיח הישראלי של ריגוש-יתר והחנפה לבלוטות הרגש שלנו גם להתעורר חשד עמום, שמתופעל פה, יתכן, דפוס שגור של אלה האמונים על סחטנות רגשית במלוא הציניות להשגת יעדים, חלקם נלוזים ואולי אף כרוכים במאמצי השגת טובות הנאה רבות, בנוסח, "מה, אתה חסר רגש"?
האם הגישה הזאת, שניזקה עשוי להיות מרובה, אינה עשויה להוביל את ישראל לאסונות ואיוולות מרובות?
מהם גבולות הפניה הדומעת והרוטטת אל בלוטות הרגש לקידום יעדים שונים, פוליטיים ואחרים?
להלן נעשה ניסיון להפריך במידת-מה לקראת יתר פרופורציה ופרספקטיבות מאוזנות יותר, את תקפותה חובקת הכל של גישת השענות-היתר בשיח הפוליטי והציבורי על טיעונים רגשיים סוחטי דמעות. זאת באמצעות הבאת גישה זאת אד-אבסורדום (כלומר, המחשת האבסורדים הקשים שגישה כזו עשוייה להוביל אליהם):
המחשת האבסורדים הקשים ההעשויים להיות כרוכים בליבוי-יתר רגשי
יובאו גופות דורות של יהודי אירן לקבר ישראל, ושבו הבנים לגבולם. הידעתם שבאירן היו במרוצת הדורות מאות אלפי יהודים שחיו שם ונקברו בארץ ניכר שהינה עוינת ליהודים ומבקשת להשמיד את מדינת עם שארית הפליטה, תוך פיתוח שטני של נשק גרעיני למטרת ההשמדה הזאת?
הלהשאיר את גופות צאן הקדושים הללו טמונות באדמת השטנים הללו? איך אפשר להסתכל בעיניו של ילד יהודי בישראל, הרוצה שסבא וסבתא, אחיהם ואחיותיהם, צאן קדושים, יחולצו מאדמת צוררים ויטמנו בקבר ישראל? והרי יש ילדים רבים כאלו מעולי אירן.
נכון אמנם שאירן דורשת כתמורה להבאת מאות אלפי הבנים לגבולם, להחזיר לפלשתינים את עכו, צפת, לוד, יפו, עין הוד, שיך מוניס, הגליל העליון והנגב, כמו גם את השטח הכבוש בגדה. ולהשאיר ליהודים את מחוז תל אביב.
מחיר יקר?
אין מחיר לדמעתו של ילד יהודי אחד. כיצד אפשר להיות כה חסר רגשות? ומה עם ששה מיליון שניספו בידי הצורר? משפחותיהם חסרות רגשות? על ישראל לפתוח מייד במבצע להביא את אבא ואמא, הדוד והדודה, וכל אותה יהדות מפוארת שנספתה - לגבולה. ויש לעשות זאת מייד, כל עוד עדיין נמצאים בחיים שאריות הפליטה שזוכרים את האם והאב, הילד והאחות שנספו. ולשלם עבור זה כל מחיר. אין מחיר לרגשות שכול, ועוד בהיקף כזה ונוכח שואת איומה שאין שניה לה.
ולהבדיל באלפי הבדלות, איך אפשר לשלוח אדם לכלא בעבור פשע כלשהו, נאמר רצח או שוד מזוין, ולהסתכל בעיניו הדומעות של בנו הקט? וזעקות המשפחה שהדבר מאמלל אותה בחברתנו לכל חייה?
לרגש אין מחיר, לבטל מייד את החוק הפלילי.
ואיך אפשר למנוע מילדים רכים שאביהם הוא אזרח מסור ששרת בצה"ל את החדווה שאביהם יהיה איש עשיר, ולתת לאב 150,000 אלף שקל מאוצר המדינה? את יודעת מה זה ואיזה יסורי נפש גורמים לי הבכי והשאלות הנוראות תוך פרצי בכי של העוללים הרכים, מדוע ילדיו של שמעון מוסעים במכונית מרצדס לבית הספר מידי בוקר, ועליהם נגזר לשאת את ההשפלה של כיתות רגליהם ב-6 בבוקר לאוטובוס? את יודעת מה בכיים הנורא של העוללים הללו אודות הגורל האכזר ואי הצדק המשווע עשה לי? אתם אטומים לגמרי, ואינכם נותנים למשפחה חצי מיליון?
מה זה חצי מיליון לעומת דמעות אושר ונשיקות תודה של ילדים רכים? לרגש אין מחיר.
ואיך בכלל אפשר לקחת צעירים לחייל קרבי, בו הם מסתכנים במוות? איך אפשר להסתכל בעיניים לאמהות, לאח הקטן, לאב הקשיש והשחוח?
