תמונה אחת שווה אלף מילים - האמנם?
וועדת החוקה של הכנסת דנה בהכנת חוק להתרת שידורים מבית המשפט, ובמקביל יושבת שופטת בית המשפט העליון דורית ביניש בראש וועדה לניסוח הצעה בנושא. המצב החוקי כיום הוא, שהכנסת אמצעי צילום והקלטות על-ידי גורמי חוץ, כמו עיתונאים, אסורה. זאתף מכוח סעיף 70ב' לחוק בתי המשפט, הקובע כי "לא יצלם אדם באולם בית המשפט ולא יפרסם תצלום כזה, אלא ברשות בית המשפט". אך לכלל נוקשה זה יש יוצאים מן הכלל, כמו אישור של אב בית דין או נשיא בית המשפט בו מתנהל אותו דיון מעניין, עקרוני או בעל חשיבות ציבורית.
זכורים היטב משפטיהם של אדולף אייכמן וג'ון איוון דמיאניוק, שהועברו במלואם בטלוויזיה וברדיו ואשר עוררו בזמנו וויכוח סוער בציבור ובקהילות עורכי הדין לגבי חשיבותו, נחיצותו ותוצאותיו של השידור.
כמקרה חריג, ולדעתי שגוי, ניתן לראות את החלטת בית המשפט להקריא את פסק הדין במשפטו של אריה דרעי (להבדיל אלפי הבדלות) בפומבי, לעיני מצלמות הטלוויזיה ומיקרופוני והרדיו. התוצאה, מבחינה ציבורית, היתה הבלטת ערך הפרסום העצמי על תוכן המעשה, וחיזוק הטענות בדבר נסיון לפגוע באיש ציבור בפרט ובמפלגה פוליטית שהוא מייצג בכלל.
יש להבחין, בין הקלטת עדויות ודיונים לבין צילום הדיונים. שכן הקלטות נעשות מזה זמן, ברוב בתי המשפט, בכל הערכאות, במשפטים מסובכים וארוכים, על-ידי חברות פרטיות. במקרים רבים ובמקרים רבים, במיוחד במשפטים אזרחיים רבי היקף, הם משולמים בהסכמה על-ידי שני הצדדים המתדיינים, כולל בבתי דין משמעתיים.
משפט הרצח של או.ג'יי סימפסון בארה"ב היה בהחלט דוגמא בולטת לשימוש בטלוויזיה כאמצעי להעברת משפט פלילי לציבור הרחב. אך בסופו של דבר, הפך השידור את המשפט לאופרת סבון בעלת רייטינג לא רע, תוך שמירה על גל שידורים פתוח לאורך כל היום, מלווה בפרשנות שוטפת של מומחים למשפט פלילי, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, שדולות למיניהם, עד שקשה היה לדעת מי עומד למשפט: הנאשם, הקהילה השחורה, המשטרה הלבנה, המומחים לד.נ.א., ואולי שיטת המשפט או החברה האמריקנית. כל זאת, למרות ההגבלה לפיה המצלמות היו סטטיות ולא נעו בחופשיות באולם, כך שכיסו רק חלק קטן מהאולם כמו דוכן העדים, השופט ושורת התביעה והסנגוריה.
הטיעונים של מציעי החוק, לפיהם יש להרחיב את פומביות הדיון המשפטי ולאפשר לציבור ללמוד יותר על המכניזם של המשפט עד לקבלת התוצאה לא עומדים במבחן ההגיון המשפטי. ההצעה מצביעה לא רק על חוסר הבנה מקצועי של ניהול משפטים ופרוצדורה, אלא גם על חשיבה משפטית וציבורית לא נכונה, ולא פלא שרוב השופטים בראשות הנשיאים ברק, שמגר ושר המשפטים לשעבר מאיר שטרית התנגדו נמרצות לצעד זה, למרות שהצעת החוק יש בה מגבלות של איסור צילום ופרסום של עדים, חדירה לתחום הפרט, קטינים מוגבלים וכיו"ב.
פתיחת אולם הדיונים לצילומים, אפילו בצורה מבוקרת על-ידי השופטים, תביא בעקבותיה להקה של פרשנים, הן מקצועיים והן חברתיים סוציאליים, ולידם מומחים לשפת גוף ולשפת הנפש, וכל הכלים לאופרת סבון או קרקס משפטי כבר קיימים.
יש לקוות, כי הוועדה בראשותה עומדת השופטת ביניש תמצא את הנוסחה והפתרון ההולמים, בהסתמך על נסיון העבר והנסיון בעולם בתחום זה, כדי להביא לתוצאה המאזנת בין מתן אפשרות לציבור לראות ולשמוע חלקים של דיונים בעלי ערך ציבורי משפטי, לבין הרצון לספק את רכילות והסקרנות או קבלת "הצגה" בחינם במסגרת האגרה.
ברור לחלוטין, כי הופעה באולם מול מצלמות טלוויזיה היא שונה מהופעה רגילה וטבעית. לא רק הצדדים במשפט, המודעים למצלמות, מנסים לשחק, להרשים, להתלבש ולהתאפר בהתאם; גם השופטים לא יהיו משוחררים, עצמאים וטבעיים, דבר שיפגע קשות בהליך השיפוטי.
בין ההצעות שבודקת ועדת ביניש מצויה הצעה לאשר צילום רק בדיוני בג"צ בבית המשפט העליון. להצעה זו יתרונות וחסרונות משלה. לזכותה ניתן לומר, שדיוני בג"צ - בהם מועלים נושאים שבין האזרח לשלטון, בין האזרח למנהל, לבירוקרטיה - יש להם חשיבות אזרחית, דמוקרטית ושל חינוך למנהל תקין.
מאידך, יש בשידורים אלה מדיוני בג"צ את כל התכונות הרעות שפורטו לעיל עם כניסת הטלויזיה לאולם: עורכי הדין יצטרכו להתכונן גם להופעה מול המצלמה, כמו לבוש, הופעה, זוויות צילום שפה מתאימה, טיעונים ואולי גם שיעורי משחק ושפת גוף. אמנם יש בקטעים אלה גם צדדים חיוביים, אך השקלול הסופי של שתי הפנים לבעיה לא נוטה בצורה גורפת וחד משמעית לכיוון אישור הכנסת הטלוויזיה לאולמות המשפט בכלל ולדיוני בג"צ בשלב ראשון בפרט.
מאחר ואני מודע לכך שקשה להלחם בקידמה, במודרניזציה ובלחץ הציבורי לראות ולחוש את הדיונים, שהרי בעיקרון הם פומביים - אני מציע בשלב ראשון לסייג את ההצעה לדיוני בג"צ בלבד ולהכפיף את הכנסת המצלמות לדיון לאישור נשיא בית המשפט העליון או לראש ההרכב הספציפי, ולגבי נושאים בעלי אינטרס ציבורי וחינוכי בלבד. לאחר שנה או שנתיים, ניתן יהיה לבחון את העניין מחדש.
___________________________________________________________
הכותב הוא עורך-דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות.