מבין שלושים ושניים חברי ועד האקדמיה ללשון עברית, יש 27 פרופסורים, גברים, ד"ר אחת, סופר ידוע ושני עורכים. ונעמי שמר. כי אם כבר עלה תאנה יחצ"ני לממסד שוביניסטי, חסר מעש, חסר דמיון ומיותר, אז שיהיה עלה תאנה חינני שיודע/ת לנגן על פסנתר. אני במקומה, הייתי מסרבת להיות שם. זו לא מחמאה להיות חברה במועדון הזה, זה נראה יותר כמו עלבון צורב.
לאחרונה התבשרנו שהאקדמיה ללשון עברית פצחה בשורה מסעירה של חידושי מילים, שממש לא שמענו כמותם עד כה - לכותש השום הם החליטו לקרוא כותש שום, ולממעך תפוחי האדמה קראו ממעך תפוחי אדמה. מדהים.
נכון, שרובינו נכשלים פה ושם בכינוי כותש השום בשמו העדכני, אולם גם האקדמיה לא בדיוק מקפידה לחדש משהו. אני, שמכמני השפה העברית קרובים לליבי יותר מבישול, השתמשתי בכותש שום ובממעך תפוחי אדמה עוד בשנות השישים המוקדמות של המאה הקודמת, כשהייתי ניצבת על שרפרף ומסייעת לאימי בבישוליה.
מה שהדהים אותי למקרא הידיעה בווינט (קישור בהמשך) אודות החידושים העדכניים בשפה העברית, הוא הזחיחות. יושבת אקדמיה שמזכירה יותר מכל מועדון חברים אנגלי שמרני לגברים בלבד, כאלו שעולה מהם ניחוח פודרה ומקטרת והם עטויים בפאות לבנבנות תוך שהם מלטפים כרס שמנמנה - ובלהג אינסופי של פונקציונרים שקיבלו ג'וב (שהם לא ממש מבינים בו?), ממציאים מילים קיימות ומתעסקים בטפל, בשולי, או במילים שאף אחד לא צריך.
אז בשביל מה הם שם?
אני ממתינה בסבלנות כבר שנים לומר שהם מיותרים ואפילו מקלקלים בעקביות את השפה העברית, והנה נקרתה ההזדמנות: אני אומרת.
מתי הם לא יהיו מיותרים?
בהנחה (אקדמית בלבד) שבהרכב הנוכחי של האקדמיה, פעילותה הדלוחה וכל עוד היא נושאת עליה שם שאינו עברי, יש לה בכלל זכות קיום, הנה לה שלוש משימות לתפארת, שדליתי מתוך סקר קטן שערכתי בין חברות וחברים - כולן וכולם מאוהבי השפה וממשתמשיה, כותביה, קוראיה ומעצביה ביומיום שלהם.
המשימה הראשונה: מיזעור הניקוד והטמעת הכתיב המלא
בכל שפה שמכבדת את עצמה יש Vowels - אותיות פונטיות שתפקידן להביע תנועה. גם לנו יש אותן, את "אותיות אהוי" שלנו, רק מה - אנחנו די מתעלמים מהן. כי יש ניקוד (הנקודות הללו שכולנו "חורשים" לבגרות ושוכחים יום אחרי כן), שהכתיב החסר יוצר לו קיום נצחי ואם זה לא מספיק - אז יש גם מדי פעם התחכמויות כדוגמת "קמץ קטן" (שמבוטא כ-O) או מילים שאין "ה" בסופן ובכל זאת הן מסתיימות בהגיית התנועה A.
"אותיות אהוי" דומות לאקדמיה ללשון עברית ברוחן - לא אומרות הרבה ולא ממש קשורות לתפקידן המקורי או להבנת השפה והקלת השימוש בה.
כדי להנחיל שליטה טובה יותר בשפה, לקהל רב יותר של משתמשים ומשתמשות, יש שני תיקונים הכרחיים שתפקידה של האקדמיה להנחילם לציבור:
1. צמצום הניקוד לחמשת התנועות הפונטיות העיקריות: אִי אַ אוֹ אוּ אֶ
2. הוספת אותיות "אהוי" באופן קבוע לשפה הכתובה, כך שלעולם יבואו "יוד" להמחשת התנועה אִי, "ה" בסיום מילים שמסתיימות בהברה סגורה, "וו" להמחשת התנועות אוֹ/אוּ וכיוצא בזה. במילים אחרות - כתיב מלא.
בפועל, כולנו זוכרים את הניקוד זיכרון פונטי בלבד, כי ככה עובד המוח האנושי.
המשימה השנייה: בידול אותיות דגושות ורפות.
יש לנו "ב" ויש לנו "וו". יש לנו "ק" ויש לנו "כ". יש לנו "פ" אחת.
האקדמיה, שהכשירה שימושים ביזאריים, סלנגיים ומעוותים בשפה העברית, מקפידה הקפדה יתרה שלא נדע להגות ללא ניקוד את ה"פ" כלשונה. אולי כי אין "פ" במילה "אקדמיה"....זה רעיון נועז, להמציא סימון קבוע לאות רפה או "דגושה", אבל כבר היו דברים מעולם בשפות אחרות. שווה מחשבה.
המשימה השלישית: זכר ונקבה
החלק הארי של מדור "שאלות ותשובות" באתר האקדמיה, נוגע להטיית זכר ונקבה. או, ליתר דיוק, ניפוץ וניתוץ השמועה לפיה מרשה האקדמיה המכובדת לנו, נתיניה ונתינותיה, לפנות לקהל מעורב על-פי מין הרוב ולבטל זכר ונקבה במספרים.
אין לי בעייה עם המספרים, יש לי בעייה עם בני אדם ויותר מכך - עם ההתעלמות העקבית מקיומן של בנות חווה בקהלים מעורבים ועם העדר הטייה "סתמית" בלשון רבים, כך שהפניה היא לעולם בזכר.
הנצחת בטלותה בשישים של האשה היא אחריותה המלאה של האקדמיה ולכן היא גם מנושאות האשמה המלאה בעיצובה של התודעה האפלייתית - גזענית נגד נשים. שפה מעצבת תודעה.
האקדמיה נמדדת כאן בשני מדדים:
1. מה שהיא כן עושה בנדון: מכחישה בתוקף ובזעזוע כל שמועה בנדון, בסגנון נלהב ודרמטי, פומפוזי משהו, שמשאיר את הקורא/ת ההדיוט/ה נדהמת מחוצפתם של המפזרים שמועה פושעת כזו:
"לא היו דברים מעולם - צרור שמועות שווא: מדי יום ביומו פונים אלינו שואלים נדהמים שזה עתה נודע להם על "הקביעה החדשה והנועזת" של האקדמיה, והם מבקשים לשמוע במו אוזניהם אם אמנם נכונה הידיעה.
הנה מבחר שמועות והכחשותיהן בצדן:
השמועה: "האקדמיה החליטה לבטל את ההבחנה בין זכר לנקבה במספרים."
לא היו דברים מעולם! ההבחנה בין לשון זכר ללשון נקבה היא מאפיין מובהק של העברית ושל השפות השמיות. השאלה אם לבטל את ההבחנה הזאת לא עלתה מעולם בדיוני האקדמיה.
השמועה: "האקדמיה החליטה שפנייה לקבוצה שרובה נשים ומיעוטה גברים, תהיה בלשון רבות ולא בלשון רבים".
לא היו דברים מעולם! צורת הזכר בעברית היא הצורה הלא-מסומנת, הצורה הסתמית - והיא יפה אפוא גם לנקבות. ואילו צורת הנקבה מציינת רק נקבה. זו דרכה של העברית, ואין האקדמיה רואה עצמה רשאית לקבוע קביעה המנוגדת לדרך זו.... יוער עוד זאת: המגמה המסתמנת בעברית לדורותיה היא ביטול צורות הנקבה מפני צורות הזכר, ולא להפך. בפועל בזמן עבר יש במקרא רק שרידים לצורה בגוף שלישי רבות, ואילו הצורה העיקרית היא צורת הזכר: 'הלכו'. בזמן עתיד ובציווי כבר משלהי תקופת המקרא משתלטות הצורות 'ילכו', 'לכו' וכיו"ב לנקבות (גם בעברית של היום כמעט אין שימוש בצורות 'תלכנה', 'לכנה'). ובעברית המדוברת שלנו רבים אינם מקפידים לומר 'הן', 'אתן', 'כתבתן' וכיו"ב".
אחרי כתב הפלסתר הזה, כל מילה מיותרת. מה שהיה זה מה שיהיה. ומה שעושה האקדמיה הוא לא לעשות דבר לשינוי העיוות הקיים ולפעול ככל יכולתה על-מנת להנציח אותו. שינוי, משמעותו לחברי הגילדה הזו עבודה, ועבודה הרי לא ממש עושים שם. עוד משמעות מרחיקת לכת היא ויתור עתידי עלום על חלק ממשרות הכבוד שלהם לטובת נשים - כי שינוי שוויוני בשפה העברית עוד יביא חס וחלילה לשוויון ושוויון יכרסם במשרות הכבוד הפנויות עבורם ומשרות של כבוד מביאות פרסום שמביא משרות ומביא כסף - כל מה ששמור בעיקר לגברים בדרגים אלו בחברה בכלל ובאקדמיה בפרט.
על כסאות לא מוותרים, הרי, גם במחיר פשרה אתית, מוסרית, מקצועית ואנושית. ובמיוחד שאנחנו - ולא הם - משלמים את מחירה של הפשרה הזו.
אם בעניין תשובת האקדמיה עסקינן, הערה חשובה לתשובתם באתר, האומרת כי
"ההבחנה בין לשון זכר ללשון נקבה היא מאפיין מובהק של העברית ושל השפות השמיות" - חשוב לזכור שהאקדמיה מספרת לנו סיפור חלקי ומגמתי. ההבחנה בין זכר לנקבה קיימת בהרבה מאוד שפות, שמצאו בכל זאת את הדרך לפנות פנייה מכבדת לכל הקהלים.
לכן, האמירה
"אין האקדמיה רואה עצמה רשאית לקבוע קביעה המנוגדת לדרך זו" מייצגת אך ורק את האקדמיה ללשון עברית ואינה יכולה להיות מוצדקת על-ידי טיעון מאפייני השפות השמיות או אחרות.
2. מה שהיא לא עושה בנדון: את עבודתה, על-פי המנדט שקבלה מאיתנו, באמצעות המחוקק/ת.
לסיכום העניין - הנה, זרקתי כפפה. זרקנו, אני, חברותי וחברי. שלוש כפפות בעצם. זה הזמן לכנס פגישות ודיונים, להזמין מיץ ובורקס, לומר לאישה שתגיעו מאוחר הערב ולשבת לעבוד. בשביל זה אתם שם. יש לכם כאן יופי של ועדות - עסקנות פורייה להמון זמן. ועדת הניקוד, ועדת הכתיב המלא, הוועדה המשותפת לתיאום בין ניקוד לכתיב מלא, ועדת הטייה סתמית ברבים וועדה לקשב לרחשי ליבנו - ששה מליון ישראלים מינוס 31 חברי הועדה.
שפה, טבעה שהיא עוברת שינויים על-פי השינוי שחל בחברה, בחיים, במרקם האנושי שדובר אותה. המרקם האנושי הזה מתפתח ללא הפסק בעוד השפה נשארת מאחור, בהיכלי הקרח של האקדמיה ללשון עברית, וככל שגדל הפער מתרבים אלו ששוגים בה.
השותפים האמיתיים בהתהוות השפה - נשים, נוער, דמויות מתחומי ידע ותרבות שונים - לא נמצאים באקדמיה ולכן מתפתחות כאן שתי שפות, אולי אפילו שלוש: שפת האקדמיה הלא רלוונטית, השפה המדוברת והנכתבת והשפה ה"רזה".
התבצרותה של האקדמיה בכלליה, בבחינת "כך ראה וקדש", תרמה לא מעט להפיכת המושג "שפה רזה" מז'אנר ספרותי חביב וזניח ל"מיינסטרים" מוחלט. כל מי שיוצא להם/ן להקשיב לבני ובנות נוער, שומעים רק שפה רזה ומבולבלת. האקדמיה גרמה, בליקוי ההתפתחות שלה, נזק לשפה העברית.
השפה העברית, במתכונתה העשירה והמגוונת, מעמיסה על משתמשיה חוקים ארכאיים שהיו נהוגים בימי התנ"ך, בעת שכתיבה וקריאה היו נחלתם של מתי-מעט אינטלקטואלים, שניתן היה להעמיס עליהם התפלפלויות חסרות הגיון. ההתפלפלויות סייעו לשפה להישאר נחלת המעטים, כפי שהן מסייעות היום לאקדמיה להאחז בקרנות המזבח של הסדר הפטריאכלי הישן ולא להרשות להיבטים שוויוניים והוגנים לחדור למבצרה של השפה המדוברת.
ההתפלפלויות הללו גם משאירות על כנן מובדלויות אתניות, עדתיות וסוציו-אקונומיות, באופן הרבה יותר מובהק מאשר בשפות אחרות. שפה היא אמצעי התקשורת העיקרי בינינו, בני אדם ובנות חווה, ובהעדר אלטרנטיבות שוויוניות, השפה תמשיך לכונן את האפלייה שמכוננת אותה. כלים שלובים.
נ.ב.
אני אשמח אם מישהו באמת יענה לי, מה עושה שם נעמי שמר.
קישורים:
הידיעה בווינט
www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2897885,00.html
אתר האקדמיה
[קישור]/
הכותבת היא עורכת משנה של
www.haderech.co.il