אין מוצא

העובדה שאין חולק עליה, היא שבמשך חמישים ושבע שנים מדינת ישראל והעם הפלשתיני מדדים פעם למעלה וּפעם למטה, ושינוי מהותי של ממש אינו נראה באופק. חמישים ושבע שנים של מאבקים, מלחמות, יוזמות חדשות לבקרים - הרו והולידו מדינה מקרטעת, קרועה לגזרים, כשאיום קיומי מרחף בשמיה. סביב מדינה זו ובתוכה מפוזר עם ללא מדינה - מריר, מתוסכל, מיואש, שונא וזועם. לכל פיתרון מוצע יש אינספור התנגדויות משום שמדינת ישראל והערבים מסביבה ובתוכה, בסיכלותם, מסרבים לשוב אל נקודת הזינוק וּלנתח מה השתבש, מתי, מה היו הסיבות וכיצד ניתן להציל את מה שאפשר להציל, אם אפשר בכלל. לצורך הדיון, די אם נחזור לסעיף מספר 3 בהחלטת האו"ם מספר 181 מיום כט' בנובמבר 1947 וזו לשונה: 3. Independent Arab and Jewish States and the Special International Regime for the City of Jerusalem, set forth in part III of this plan, shall come into existence in Palestine two months after the evacuation of the armed forces of the mandatory Power has been completed but in any case not later than 1 October 1948. The boundaries of the Arab State, the Jewish State, and the City of Jerusalem shall be as described in parts II and III below. שמתם לב? חלוקת פלשתינא לשתי מדינות: מדינה יהודית ומדינה ערבית. מרחוק, מעברו השני של כדור הארץ, הגיעו לידי מסקנה חד-משמעית שעל חבל ארץ זה מתקוטטות שתי אוכלוסיות: ערבית ויהודית, ויש לחלק את הארץ ביניהם כשירושלים תקבל מעמד מיוחד בינלאומי. זוהי כל התורה כולה וממנה ורק ממנה ייגזר הפיתרון. בהמשך ניסוח ההחלטה, במרוצת השנים ובעקבות המלחמות, התערבבו האוכלוסיות אלה באלה, האוכלוסיה היהודית הפכה להיות ישראלית הכוללת בתוכה ערבים, והאוכלוסיה הערבית הפכה להיות פלשתינית ללא יהודים. בכך, בטלה כותרת החלוקה בין ערבים ליהודים, ומכאן והלאה שיבושים הוליכו לשגיאות, שהובילו לטעויות גורליות, שהובילונו עד הלום. לאור או לחושך נסיון חמישים ושבע שנים, נותרה האבחנה שיהודים וערבים אינם יכולים בשלב זה לדור בכפיפה אחת בשום פנים ואופן. אבחנה זו תקפה היום יותר מתמיד. כל נסיון להתעקש על כך הוא נסיון עקר שלא יצלח. הפערים ביניהם בניתוח הסכסוך עצומים. השנאה יוקדת ומחריפה מידי שעה. העובדה שיהודים באו אל ארץ נושבת, על אף האמונה בשיבה אל מולדתם ההיסטורית, אינה יכולה להתקבל על דעת יושביה הערבים משנים שנימָה. כל פיתרון המוצע בימים אלה משני הצדדים, בדבר חלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות, ישראלית וּפלשתינית, הוא איום קיומי על ריבונות העם היהודי. מיליון ורבע פלשתינים ברצועת עזה שחייהם תלויים במדינת ישראל, ועוד שני מיליון פלשתינים פרושים לאורך צידה המזרחי של המדינה, ועוד מיליון ורבע פלשתינים החיים כאזרחים בתוך מדינת ישראל - מבטיחים כירסום מתמשך בריבונות הישראלית שתוצאתו הראשונה תהיה מדינה דו-לאומית ובהמשך, מדינה אחת פלשתינית על כל השטח. ולא יועילו גדרות, חומות ועוצמה צבאית. אשר על כן, התשובה האחת והיחידה לתסבוכת הזאת מבחינת העם היהודי, היא היצמדות לרעיון החלוקה בין יהודים לערבים בגיבוי בינלאומי. יש לחלק את אדמות ארץ ישראל ממערב לירדן מחדש, באופן כזה, שמצד אחד יחיו ערבים וּמצד שני יחיו יהודים וביניהם גבול קצר ככל האפשר. הדבר מחייב חלוקת הארץ לרחבה - מדינה בצפון ומדינה בדרום, וחילופי אוכלוסין שייצרו הפרדה גמורה בין ערבים ליהודים. גם לירושלים שבין החומות, אין פתרון מלבד שלטון עצמאי מיוחד ונפרד משתי המדינות. זה אמנם פיתרון מרחיק לכת, אך בשביל פלונטר כל-כך מסובך שנוצר כאן, אין מוצא מאשר להרחיק לכת מאד מאד.