כל פעולה צבאית ישראלית ביהודה, שומרון וחבל עזה גוררת אחריה מטר של גינויים מקרב הקהילה הבינלאומית. במקהלת גינויים זו ניתן להבחין בקולות מתונים, המגנים את מעשיה של ישראל משום שאלה "אינם תורמים" לקידום "תהליך השלום" ולעומתם, קולות קיצוניים, הבוקעים מקה-ד'אורסה (משרד החוץ הצרפתי), ממשרד החוץ של ממשלת הוד מלכותה ומעוד כמה "חצרות" אירופיים וארגוני זכויות אדם בינ"ל, המאשימים את ישראל בפשעי מלחמה של ממש.
בעוד שגינויים מן הסוג הראשון, לרוב לא מוצדקים, הינם לגיטימיים במישור היחסים הבינלאומיים, הרי ההאשמות מן הסוג השני הינן בבחינת עלילת דם פשוטה כמשמעה. ניקח את הריסת הבתים ברפיח כמשל:
גלוי וידוע כי בתים רבים בפאתי רפיח שימשו להברחת נשק אל תוך הרצועה וכן היו לעמדות ירי של המחבלים. אולם, משהחל צה"ל להרוס את אותם הבתים, מיהרו במשרד החוץ הבריטי להודיע כי מדובר בפשע מלחמה החייב להיפסק ומייד. אולם, דוברי משרד החוץ הבריטי, כמו גם פעילי ארגון אמנסטי אינטרנשנל, לא הסבירו על איזה דין הם מבססים את דעתם. כנראה הם גם אינם בקיאים בדיני מלחמה ומנהגיה, כי לו היו קוראים את האמנות המסדירות את הלחימה ביבשה, היו ממלאים פיהם מים, או למצער מעבירים את ביקורתם מהמישור המשפטי אל המישור הפוליטי.
במשפט הבינלאומי ניתן להצדיק את פעולותיה של ישראל ברפיח בשני מישורים. ראשית, מדובר בפגיעה ביעדים צבאיים המשמשים לפעילות מלחמתית של האויב. לפי סעיף 52(2) לפרוטוקול אופציונלי ראשון לאמנת ז'נבה בית מגורים המשמש לפעולות צבאיות נחשב למטרה צבאית ופגיעה במטרה זאת הנה לגיטימית. העובדה כי הבית ממנו יורים משמש גם למגורי אזרחים שאינם לוחמים אינה גורעת ממידת הלגיטימיות של הפגיעה בו, וכל הגורס אחרת, למעשה, נותן פרס וחסינות לאלה, אשר תוך הפרת הדין הבינלאומי משתמשים בבתי האזרחים כעמדות ירי.
שנית, גם מבנים אחרים, אשר אינם משמשים באופן ישיר ללחימה, ניתן להרוס ובלבד שהריסתם דרושה באופן מוחלט (absolutely necessary) לצרכי הפעילות הצבאית (ר' סעיף 53 לאמת ג'ניבה הרביעית). נדרשת מידה רבה של ציניות כדי לטעון, כי הריסת בתים המשמשים כנתיבי הברחת נשק ומקומות מסתור למחבלים מנוגדת לאמנת ג'ניבה. לפי הפרשנות הרשמית של הצלב האדום לאמנת ג'ניבה, מידת הנחיצות הצבאית מוגדרת למעשה לפי הצרכים ואמות המידה של הצבא הלוחם (וההורס) ובלבד שישקול מידת ההרס כנגד היתרון הצבאי שיצמח ממנו. אמנת ג'ניבה מכירה בכך שפעולות לחימה גוררות פגיעה באזרחים ואין היא אוסרת פגיעה כזאת, אלא אך מסדירה ומגבילה אותה.
מקורם של האיסורים על פגיעה בלתי נחוצה ברכוש אזרחי הינו בתקנה 23(ז) לתקנות האג משנת 1899, האוסרת להרוס רכושו של אויב, אלא אם ההרס נחוץ לצרכי מלחמה. הוראה זאת הייתה תקפה ב-1945 כאשר מפציצים בריטיים לא השאירו אבן על אבן מדרזדן, היא הייתה תקפה (יחד עם הוראות נוספות) ב-1999 כאשר כוחות נאט"ו המטירו טונות של פצצות על יוגוסלביה, היא תקפה גם היום כאשר כוחות הקואליציה לוחמים בשיעים בפלוג'ה שבעירק. הדאגה לרכושם של אזרחים מעולם לא עמדה למכשול לכוחות הלוחמים וההרס שזרעו המלחמות לא הוגדר כפשע מלחמה. אין אפוא שום סיבה שמעשה שלא היה פשע בדרזדן, בבלגרד ובפלוג'ה יהפוך לפתע לפשע אך משום שהמעשה נחוץ להגנתה של מדינת ישראל.
