אנו משתתפים בהתלהבות בבחירות לכנסת וממתינים בנשימה עצורה לתוצאותיהן. ובאותו הזמן, אנו הולכים ומבינים כי הבחירות הללו הן הצגה בלבד והכוח עבר מן הכנסת והממשלה למרכזים אחרים. כת מצומצמת, אשר יאה לה השם טפילית, ולא עלית, מחלקת לחבריה, הרחק מעיני הציבור, נתחים בכלכלה הישראלית, ומבטיחה את שליטתה בבג"צ ובפרקליטות ובתקשורת הכתובה והמשודרת. השולטים בתקשורת ה"ממלכתית" מדכאים את חופש הדיבור של הרוב ומציגים את דעותיהם הקיצוניות כאלו אין בלתן, ותוכניות החדשות בטלוויזיה נשמעות כעין דיונים פנימיים של קבוצת המיעוט הזאת.
המיעוט עבודה-מרצ שהפסיד בבחירות מארגן הפגנות להעביר את מוקד ההחלטות המדיניות מן הכנסת לכיכר מסוימת בתל אביב שבחר לו. הוא דוחס לכיכר את תומכיו, ליצור מראית עין של רוב ושל הפגנות "ספונטניות", הזוכות לסיקור נלהב וממושך בתקשורת. ממשלות זרות עוינות מזרימות כספים לגופים חוץ פלרמנטריים, המתקשטים בשמות נשגבים של שלום ודמוקרטיה וזכויות אדם בזמן שהם שוללים מעם ישראל את זכותו להחליט על עתידו. האזרחים אינם יודעים כי מדינות זרות מעשירות את ה"פעילים" של בני הכת הטפילית, וגם נושאות בהוצאות של פעולות חתירה נגד זכות עם ישראל וממשלתו להגן על חיי בניו.
חולשת הכנסת והממשלה ומעמדם הנמוך של חברי הכנסת נובעים בחלקם משיטת הבחירות לכנסת, על-פי רשימות. נראה כאן כי הרבה מגרעות בחיינו הציבוריים ובממשלנו הן תולדות של שיטת הבחירות הנוכחית, ונשווה אותה עם שיטת הבחירות האזורית הנהוגה לפרלמנט הבריטי, בדמוקרטיה הידועה כ"אם הדמוקרטיות".
בשיטת הבחירות הקיימת, אוספת כל מפלגה את קולותיה מכל הארץ. כל חבר כנסת מייצג להלכה את כל מיליוני הבוחרים, ולכן אינו מייצג אף אחד מהם. בשיטה הקיימת מצביע הבוחר עבור רשימה של מועמדים ולא עבור מועמד מסוים. ההצבה של מועמדים ברשימה משותפת מולידה להתפלגויות למפלגות יותר קטנות, בגלל מחלוקות על דירוג המועמדים ברשימה. באותו אופן מעכבת השיטה הזאת איחוד בין מפלגות קרובות בדעותיהן - כי מיד מתעוררת השאלה מי יעמוד במקום הראשון ברשימה המאוחדת ומי יעמדו ביתר המקומות.
הנזק הגדול של שיטת הבחירה לפי רשימה הוא לאווירה הציבורית ובהחלשת הממשלה. השרים בממשלה הם יריבים עזים במאבק על אותם קולות בבחירות. המאבק הזה כפול ומכופל - בין המפלגות השותפות הממשלה, בתוך המפלגות בין הסיעות המרכיבות אותן, וחשוב מכל - בבחירות המקדימות של כל סיעה. בבחירות האלה מתמודדים השרים אלה כנגד אלה על מקומם באותה הרשימה. האם נוכל להאמין כי שרים שהתקוטטו בשצף קצף בבחירות יפעלו יחד למען המדינה מיד כשייתישבו לשולחן הממשלה, וישכחו את הבחירות הבאות?
בשיטת הבחירות האזוריות, מחולקת הארץ לאזורי בחירה ובכל אזור נבחר חבר אחד לכנסת. השיטה מזכירה את הבחירות לראשי מועצות מקומיות. כל מועמד פועל באזור אחד, ומבקש לקבל קולות רק באותו אזור. חברי הכנסת של אותה מפלגה פועלים איש איש באזורו והם שותפים למאבק ולא יריבים. מכיון שמספר הבוחרים בכל אזור יהיה קטן, כמספר התושבים במועצה מקומית קטנה, ידע כל בוחר מי מייצג אותו וידע כל נבחר למי הוא חייב את מקומו - לבוחרים באזורו. גם לאחר הבחירות יימשך הקשר עם המצביעים באזור. הנבחר יקיים מפגשים קבועים עם מועצת הסניף המקומי של מפלגתו ויטה אוזן קשבת לרחשי לב הציבור באזורו.
כיום מתחיל חבר הכנסת לחשוב על הבחירות המקדימות הבאות ומקומו ברשימת המפלגה כמעט מייד לאחר שנבחר לכנסת. בשיטה האזורית, ידע חבר הכנסת כי הסניף לא יחליף מועמד זוכה אלא בתנאים חריגים. היציבות במעמד חברי הכנסת תאפשר להם להתרכז בעבודתם בכנסת ולא ברדיפה אחר שיטות להבטיח את עתידם הכלכלי בהתקשרויות לא הגונות כמו שאנו רואים כיום לפעמים. הבוחרים יכירו היטב את חבר הכנסת שלהם ויעקבו אחר מעשיו והצבעותיו. מי שלא ימלא את ציפיות הבוחרים יפסיד בבחירות הבאות.
מערכת הבחירות תהיה קצרה, בלי צורך בבחירות מקדימות וכל מועמד יפעל באזור מסוים ולא בכל הארץ והוצאותיו תהיינה קטנות ולא יזדקק לחסדי בעלי ממון. אישים מעולים שאין את נפשם להתמודד בשיטה הדורסנית הקיימת של הבחירות המקדימות, יציגו את מועמדותם בשיטה החדשה ויעלו את רמת בית המחוקקים.
כיצד תפעל שיטת הבחירות האזוריות באופן מעשי? כמו בתחרות ריצה, כאשר הרץ המגיע ראשון לקו הגמר הוא הזוכה, כך גם בבחירות הללו המועמד שמקבל את המועמד שיקבל את מספר הקולות הגבוה ביותר באזור מסוים, ולו ביתרון של קול אחד, הוא שיזכה ויהיה לחבר הכנסת מטעם אותו אזור. האם יצליחו בבחירות רק נציגי המפלגות הגדולות ולא יהיה ייצוג למפלגות הקטנות? נוכל ללמד את התשובה מן הניסיון בבחירות הישירות שהיו לראש הממשלה. בהתמודדות על ראשות הממשלה, נערכו המפלגות בשלשה גושים - גוש לאומי, גוש אוסלו, והגוש הקיצוני ה"פלשתיני". הערכות המפלגות בבחירות לכנסת תקבע מתוך ידיעה כי ה"מנצח לוקח הכל" והקולות עבור המועמדים האחרים יורדים לטמיון. באופן טבעי, תחול בכל המדינה התמזגות של המפלגות הקרובות בדעותיהן לגושים. בגוש הלאומי יתמזגו הליכוד והמפד"ל והאיחוד הלאומי ויהדות התורה וש"ס, ולעומתו יתמזגו העבודה, מרצ ושינוי ברובם בגוש אוסלוני.
חברי כל גוש יתלכדו בכל אזור בתמיכה במועמד אחד, כדי לתת לו סיכוי לנצח. התלכדות דומה מתקיימת כיום בבחירות לראשי ערים, אבל שיטת שני השלבים מובילה לריבוי המועמדים ולסחר קולות. הבחירות לכנסת תתקיימנה בשלב אחד והזוכה לא יצטרך לקבל אחוז מסוים מן הקולות. לא תהיה ברירה לכל אחד משלושת הגושים כי אם להעמיד את האיש או האישה אשר להם הסיכוי הרב ביותר לנצח באותו אזור. נוכל להניח, למשל, כי הגוש הלאומי יעמיד בשכונות - או אזורי בחירה - בירושלים ובבני ברק, מועמדים החברים כיום ביהדות התורה ובש"ס.
בשיטה היחסית מתחילה לאחר הבחירות תקופה של דיונים ליצירת מיזוג (קואליציה) להרכבת ממשלה ממפלגות שפעלו האחת נגד רעותה בבחירות. בשיטה האזורית יחול המיזוג לפני הבחירות והבוחר ידע מראש לאיזה גוש משתייך כל מועמד.
בשיטה האזורית תהיה מערכת הבחירות יותר קצרה ויותר פשוטה. לא יהיה צורך בקיום פנקס בוחרים כלל ארצי, אלא יתקיים רישום של הבוחרים בכל אזור ואזור - למשל על-פי רשימת משלמי הארנונה לעיריה. לא יהיה צורך בתהליך של רישום מפלגות, ולא תהיינה עוד בחירות מקדימות כלל ארציות. הבחירות הללו השחיתו את המערכת הפוליטית במדינה והפקיעו את זכות הבחירה של המועמדים מן האזרחים והעבירוה לידי "מתפקדים". בשיטת הבחירות הכלל ארציות מתערבת המדינה - מפלגות צריכות לקבל אישור והמדינה מפקחת מי חבר במפלגות. בשיטה האזורית יוכל כל מי שירצה להציג את מועמדותו. נניח כי סניף של מפלגה מסוימת החליט לבחור מועמד לא ראוי בגלל שיקולים זרים. מיד יוכל לעמוד מועמד אחר מול המועמד הרשמי של המפלגה.
באותו הזמן יתחזק מעמדה של הכנסת. כל חבר כנסת ישאב את כוחו מתושבי אזורו שבחרו בו, ולדעתו יהיה משקל בזמן מחלוקת עם הממשלה או בג"צ. בשיטה זאת, המפלגה שיש לה האחוז הגבוה ביותר של מצביעים תזכה לרוב בכנסת והיא תרכיב את הממשלה. לאחר מערכת הבחירות הקצרה תקום ממשלה חדשה מייד ולא תהיה עוד תקופה ארוכה של ממשלת מעבר חסרת רוב בכנסת. ראש הממשלה יהיה חבר הסיעה הגדולה שזכה באמון חבריו בכנסת. הוא יזכה לחופש פעולה מלא בהרכבת הממשלה ויפטר שרים ויצרף שרים - אבל יהיה קשוב לדעות חברי הסיעה למען לא יפסיד את אמון סיעתו ויודח מתפקידו.
השיטה היחסית היתה טובה לקונגרסים הציוניים ולראשית ימי המדינה. הבחירות היו מעין מדגם סטטיסטי שבדק את מספר מצביעיה של כל מפלגה והעניק לה חברי כנסת ביחס מדוייק. חברי כנסת כאלה אינם נציגים של הבוחרים, אלא שליחים של המפלגה שנבחרו מטעמה, וכולם מייצגים אותה דעה. התפטר אחד, או חס ושלום נפטר, מיד תפס את מקומו בן דמותו, הבא אחריו ברשימת מפלגתו. ואולם כיום נשללת מן המצביע עבור רשימה כלשהי הזכות לבחור בין מועמדים בעלי דעות מנוגדות, כמו למשל ברשימת הליכוד, בין נעמי בלומנטל לבין אהוד אולמרט. הסיעות בכנסת עצמן משתנות בלי הרף, הרשימות של הליכוד והעבודה בלעו ופלטו ושבו וקלטו סיעות, מפלגות יותר קטנות התחברו והתפצלו, מפלגת המרכז נעה ונדה ימינה ושמאלה לפני שנבלעה בליכוד, אבל הבוחרים לא נשאלו לדעתם.
המבקש להיבחר כיום לכנסת משפיל עצמו בעסקות של קולות ("דילים") שאינן קשורות בדעות או השקפות ומחזר אחרי בעלי הון בבחירות המקדימות. כשהוא נבחר לכנסת הוא נתבע לפרוע את חובו לספסרי הקולות והממון. אין הוא מחוייב לעקרונות ואינו חייב דבר לאזרחים שהוא מזלזל בהם והם גומלים לו בזלזול. שיטת הרשימות גם הרבתה פיצול לסיעות קטנות ויצרה ממשלות חלשות שחבריהן יריבים ולא שותפים לדרך.
שיטת הבחירות האזוריות תיצור ממשלה של מפלגה אחת מאוחדת ולא מוטלאת ממפלגות יריבות. מעמד הכנסת יתחזק בין מוסדות השלטון. כל חבר כנסת ישאב את כוחו וסמכותו ישירות מן הבוחרים באזורו. לכל אזרח יהיה חבר כנסת שיקשיב לדעתו ויתחשב במאוייו.
____________________________________________________________
הכותב חבר בחוג הפרופסורים לחסן מדיני וכלכלי
