כל יוזמה מדינית ישראלית מוצגת לציבור כאילו מדובר בתוכנית צבאית שבה הסוגיה היחידה החשובה היא כושר הפעולה והמענה הצבאי. מומחים צבאיים מכל צד של המפה הפוליטית יציפו אותנו בתקשורת בסוגיות של רוח גבית או קדמית לטרור כאשר הם בעצם מנמקים את דעתם הפוליטית במומחיותם הצבאית כביכול.
אפשר היה להבין זאת לו מערכת הביטחון בישראל הייתה באמת מצליחה באופן חריג להבין את מארג הכוחות המזרח תיכוני. ממלחמת יום כיפור ב-1973, דרך ביקור סאדאת בישראל ב-1977, מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, היציאה מלבנון בשנת 2000 ומלחמת המפרץ השניה ב-2003 ברור שלצבא אין שום יתרון על-פני האקדמיה, הדיפלומטיה, הכלכלה והפילוסופיה בהבנת המזרח התיכון בכלל והחברה הפלשתינית בפרט.
תפקיד הצבא לתת חופש פעולה לדרג המדיני גם בתנאים שאינם נוחים לצבא וחובה עליו להתאים את השיטות והאמצעים למציאות המדינית המשתנה. אם לא כן הפכנו ממדינה שיש לה גם צבא - לצבא שיש לו מדינה לצרכיו. בכל מקרה הוויכוח הצבאי אינו הוויכוח הרלוונטי והוא מכסה ומטשטש את הוויכוח האמיתי בחברה הישראלית.
בכל תהליך מדיני נעשים רבים מומחים לחברה הפלשתינית. מימין ומשמאל מנמקים לנו את יוזמותיה של ישראל בחברה הפלשתינית. זה אומר: 'השלום מעבר לפינה, רק עוד מחווה, קצת יותר התחשבות', ועונה למולו השני: 'הם מבינים רק כוח, ממילא רוצים לזרוק אותנו לים'.
ההסטוריה הארוכה של היחסים עם הפלשתינים הייתה כבר צריכה מזמן לפקוח את עינינו שאנו רואים ממשאלות ליבנו הפוליטי ולא מידיעת צפונות החברה הפלשתינית. שמאל כימין שגו ושוגים בהבנת החברה הפלשתינית ושניהם גררו אותנו ממבוי סתום אחד למשנהו. כך או כך משמשת החברה הפלשתינית כעלה התאנה של השקפותינו הפוליטיות, כתירוץ מתבקש. כך או כך אנחנו משתמשים בפלשתינים כדי להתחמק מהוויכוח האמיתי.
הוויכוח האמיתי בחברה הישראלית צריך להתמקד רק בשאלה אחת: איזו מדינה אנחנו רוצים בעוד 20 שנה. הגורסים מדינה יהודית דמוקרטית, מבינים שלשם כך צריך להתפשר על חלקים מארץ ישראל. גם אם אין בכך פתרון לטרור, גם אם השלום אולי רחוק, גם אם לצבא קצת יותר מסובך, גם אם החברה הפלשתינית לא כל כך מרוצה. כי אלו הערכים וזה האיזון המוסרי שלמענו צריך ומותר להילחם, התגשמות החזון הציוני של חברה יהודית דמוקרטית.
אלו האומרים מדינה יהודית בכל ארץ ישראל מבינים שלשם כך עלינו לשלוט בעם אחר ועוין ולהתפשר על זהותה הדמוקרטית של ישראל. גם אם המאבק ימשך עוד שנים, גם אם החברה הפלשתינית ממש לא מרוצה, גם אם הצבא מתוח עד קצה כוחותיו, גם אם נחוצים צעדים מעוררי חלחלה. כי אלו הערכים וזה האיזון המוסרי, התגשמות החזון הציוני של ארץ ישראל ליהודים.
יש גם החולמים על מדינה דו לאומית על כל ארץ ישראל, ' ישראתין' כלשונו של מועמר קדאפי נשיא לוב. כזו שלשם כך מוותרת על צביונה היהודי. סביר שהנוסחה הזו שסופה פלשתין השלמה מתאימה לערביי ישראל, לחברה הפלשתינית ולמזרח התיכון הערבי.
לכן, שלא יתישו אותנו במומחים צבאיים לטרור, שלא יפרשו לנו את החברה הפלשתינית השכם והערב, שלא יסיטו אותנו לוויכוחים עקרים ממש לא לעניין. על סדר היום יש רק וויכוח אחד. האם אנחנו רוצים בעוד 20 שנה מדינה יהודית דמוקרטית או לא. ומי שרוצה מדינה כזו חייב לתמוך בתהליך ההינתקות, מוגבל, חלקי צולע ונכה ככל שיהיה, מהחברה הפלשתינית.