הרכב מורחב של 9 שופטי בג"ץ, בראשות הנשיא אהרן ברק, קרא לרשויות המקומיות שאוסרות מכירת בשר לא-כשר "לשקול מחדש" את הסוגיה, והחליט על אמות מידה למכירה: דעת רוב תושבי השכונה.
עד לגיבוש עמדתם, השעה בית המשפט את חוקי העזר הקיימים, ומשמעות ההחלטה היא כי בשלב זה מותרת מכירת בשר חזיר בכל רחבי ערים אלה. אולם ספק אם הישראלי הטיפוסי מודע למניע ההיסטורי, הלאומי והדתי, של אי-אכילת הבשר הלבן.
החזיר הוא בעל החיים היחיד שיש לו את סימן הטהרה החיצוני - פרסתו שסועה, ואין לו את סימן הטהרה הפנימי - הוא אינו מעלה גֵרה. תורת ישראל אוסרת על יהודים לאכול את בשר חזיר (ויקרא יא: ז). במהלך ההיסטוריה, תיעובם של היהודים כלפי החזיר הלך והתעצם מדור לדור עד שאכילת חזיר הפכה סמל ומשל לכל חטא. עד היום, מכירת בשר חזיר היא עילה נפוצה בישראל לסכסוכים בין דתיים וחילונים.
החזיר הפך במהלך ההיסטוריה של המסורת היהודית לסמל הטומאה והמיאוס (עליו נאמר בספר דברים: "טמא הוא לכם"), לחיה המשוקצת ביותר ולאסורה אפילו בהנאה. כפי שביטא הסופר יצחק דב בֶּרקוביץ (חתנו של 'שלום עליכם' ומתרגם יצירותיו לעברית ב-15 כרכים) באחד מסיפוריו: "ללון בביתו של גוי במקום שנודף... לא עלינו, ריח של חזיר טמא". ולא לחינם מתוך רצון להימנע מלנקוב בשמו הפרטי, כינו אותו חז"ל בלשון נקייה: 'דָבר אַחֵר' (ברכות מג: ב, ועוד).
החזיר היה מוּעלה כּקָרבָּן בפולחן האלילי והנביא התריעַ כנגדו: "מעלֵה מנחה דם חזיר" (ישעיה סו: ג). בתקופת שיבת ציון מאיים הנביא ישעיהו על אוכלי החזיר והשרץ, כי ייָסוּפוּ מן הארץ (סו: יז). כלומר, ארץ ישראל שהיא ארמון האלוהים עשויה להקיא את אוכלי החזיר מתוכה ולהשליכם לכל קצוות תבל. בספר תהילים (פ: יד) נזכר חזיר בר (השוכן בעיקר ביערות) המכרסם בגפן, בהמשלה לאומה העמלקית משום ש"מה החזיר בשעה שהוא רובץ - פושט טלפיו, כלומר ראו שאני טהור, כך אומה רשעה זו גונבת וגוזלת וחומסת ומראה כאילו הם על פי דין ומשפטי אמת" (בראשית רבה, סה).
החזיר הוא אפוא סמלו של עמלק, סמל הצביעות החיצונית, הצביעות המוסרית שכולנו מגנים וכה סולדים ממנה. הוא פושט את טלפיו כדי להראות את היותו מפריס פרסה, שהיא מסימני הכשרות. אולם עצם היותו לא מעלה גֵרה, מטריפה את אכילת בשרו.
תיעוּב החזיר מושרש במסורת היהודית. לפי הרמב"ם, החזיר מסמל את הכיעור והזוהמה. לדעתו, הסיבה העיקרית לאיסור ההלכתי על אכילת בשר חזיר צריכה להימצא בכך שהרגליו ומזונותיו מזוהמים ובזויים מאוד, והוא דוחה מבחינת הרגלי הניקיון שלו: "החזיר לח יותר ממה שראוי והפסולת שלו מרובה.
התורה מואסת בו בעיקר בגלל לכלוכו הרב והיותו ניזון מלכלוכים. אילו היינו מגדלים חזירים למזון, היו השווקים, ואף הבתים, מלוכלכים יותר מבית הכיסא" (מורה נבוכים, ג: מח). לחובתו יש למנות את התפלשותו בבוץ ובגללים שהוא מטיל, וכן את מחלת הטריכונוזיס שהוא מעביר.
החזיר בהיסטוריה היהודית
לפני כאלפיים שנה, בימי חורבן הבית השני, אמרו החכמים: "ארור האיש שיגדל חזירים בארץ ישראל". קללה זו נאמרה בעקבות מעשה שהיה: בשעה שצרו הרומאים בהנהגת טיטוס על חומות ירושלים, הגיעו הנצורים להסכם עמם שימכרו להם כבשים לקורבנות התמיד, וכך היה ההסדר: היהודים היו משלשלים מהחומה סל מלא דינרים, והרומאים היו שמים בו כבש.
היה שם חכם יווני זקן שאמר להם: כל זמן שאתם מספקים ליהודים כבשים, לא תוכלו להם. שאלוהו, ומה נעשה? יעץ להם: הניחו להם חזיר. למחרת הניחו הרומאים חזיר במקום הכבש, וכשהעלוהו נעץ החזיר ציפורניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו: "ארור האיש שיגדל חזירים בארץ ישראל" (בבא קמא פב, ע''א).
הסלידה המוחלטת מהחזיר עד כדי קללת מגדליו מקורה באירועים היסטוריים טראגיים לאומה היהודית. במסע הכיבוש, כפיית ההתייוונות ועבודת האלילים על עם ישראל לפני כאלפיים ומאתיים שנה, השתמש אנטיוכוס אפיפנס בחזיר - קלגסיו שידלו וכפו יהודים להביא חזיר כקורבן לאלילים (המכבים א, א: מו). עד שקם מתתיהו בן יוחנן הכהן והרים את דגל מרד המכבים (החשמונאים) על היוונים הכובשים.
ספר המכבים מספק המחשה ברורה עד כמה נחשבת אכילת הבשר הלבן לחטא: "וכאשר ראה אותו אנטיוכוס אמר: בטרם יתחילו לענותך, זקן, איעצך שתאכל מבשר החזיר למען תינצל ... כי מדוע תיגעל נפשך באכילת בשרו הטוב של בעל חיים זה, אשר סיפק לנו הטבע בטובו? ... ואחרי אשר הסית העריץ בדרך זו לאכילת בשר אסור ביקש אלעזר רשות הדיבור וכאשר קיבל את הרשות החל לדבר לפני העם לאמור: אנטיוכוס, בהיותנו מאמינים כי עלינו להתנהג לפי התורה הא-לוהית חושבים אנחנו כי אין אונס חזק יותר מן המשמעת לתורתנו ולכן סוברים כי אין לעבור עליה בשום פנים ... לעומת אלה הכן את האופנים ונפח את האש ביתר עוז ולא אחוס על זקנתי עד כדי הפר ברצוני את תורת האבות" (המכבים ד: ה).
ילדי ישראל במשך כל הדורות חונכו על גבורת הנפש וההקרבה העצמית של אלעזר הזקן שהקיא את בשר החזיר שנתחב לפיו בכוח, מסר את נפשו לעינויים עד שהלך לעולמו (המכבים ב, ו: יח-לא); כמו על גבורת הנפש של חנה עם שבעת בניה, שמסרו נפשם על קידוש השם ולא ניכנעו לאנטיוכוס העריץ, לעינוייו ושידוליו לאכול מבשר קורבן החזיר שלו (המכבים, ב, ז: א-מב).
גם בימי האינקוויזיציה בספרד במאה ה-15, כפו הנוצרים שמד על היהודים - והסימן החיצוני לכך היה אכילת בשר חזיר. האנוסים נקראו אז "אוכלי חזיר". אנוס, במקור הצרפתי Marrane, שפירושו בספרדית "חזיר". בספרד ובפורטוגל השתמשו במונח המשפיל הזה החל מראשית המאה ה-15, כדי לציין יהודים מומרים וצאצאיהם. "מראנוס" (חזירים) היה הכינוי שנתנו הספרדים ליהודים האנוסים.
החזיר הפך במהלך ההיסטוריה היהודית לסמל של מיאוס - לסמלה של אדום, לסמלה של הנצרות, וממילא של האנטישמיות הנוראה שזו הביאה בכנפיה. מסורת ישראל הסתייגה במשך אלפי שנים בשאט נפש מן החזיר המסמל את "אדום" (ויקרא רבה, יג) ודימויו לממשלת רומי (סוטה מט, ע''ב). שכן סמלו של הלגיון העשירי של טיטוס שהחריב את בית המקדש, היה חזיר (ילקוט שמעוני, תהילים, תת"ל).
היה זה ברל כצנלסון שאמר בזמנו: "לא ברור לי כיצד יסופר לילדינו ברגש ובטעם על מסירות נפשו של אלעזר הזקן ועל חנה עם שבעת בניה, אם עצם הדבר אשר עליו יצאו הם להיהרג אין לו אחיזה בחיים שלנו. ואינני יודע כיצד יסופר לילדים בנפלאה ובהערצה - על גיבוריו הקטנים, על הקנטוניסטים אשר סבלו רעב ומהלומות ולא הביאו בשר חזיר אל פיהם... שונא אני את החזיר, אבל עוד יותר אני שונא את מגדלי החזירים" (ברל כצנלסון, "עד היכן אהבת ישראל מגעת", פורסם ב"דבר" וצוטט בדרכי הכנסת השלישית, כרך 20, עמ' 2389).
פגיעה קשה ברגשות הציבור הישראלי
לפיכך ברור אפוא מדוע מכירת בשר חזיר בחוצות ישראל בפומבי, שונה ממכירת מוצרים בלתי כשרים אחרים. החזיר היה במשך מאות בשנים סמל אנטי יהודי ושונאי ישראל השתמשו בו כדי לנגח יהודים, להציק וללעוג להם. מכירת חזיר בפומבי פוגעת קשות ברגשותיהם של יהודים ומוסלמים רבים. שכן אכילת החזיר נמנעה מהמצרים והצידונים ואסורה גם על המוסלמים. כיצד יגיב הציבור אם ייפתחו חנויות למכירת בשר כלבים או קופים? יש להניח שתהיה לכך התנגדות חזקה, אף שבעצם אין הבדל בין אכילת בעל חיים זה או אחר.
בנוסף, חשוב לזכור כי "חוק איסור גידול חזיר" (תשכ"ב - 1962) מבוסס על נורמה דתית לא פחות מאשר על הנורמה הלאומית. האיסור על מכירת חזיר הוא ביטוי של הזהות הלאומית היהודית לא פחות מהזהות הדתית. ישנם איסורים רבים, דומים בחומרתם או אף חמורים יותר בתורה, לגבי מה מותר שיהיה מזונו של היהודי. עם זאת, לאורך ההיסטוריה זוהו היהודים תמיד עם הסלידה המיוחדת שלהם מחזיר, עד כדי כך שהוא אף לא נקרא בשמו אלא בכינוי "דבר אחר", וכך אפילו כשההשגחה הדתית התמעטה באופן ניכר.
וכבר אמר בזמנו המשורר נתן אלתרמן: "בעשיית אומה בישראל את החזיר לעיקרון בל יעבור, עובר בתולדותיה זעזוע".
