שנים רבות לימדוני להאמין כי לעולם אין להקל ראש בהפרת חוק על-רקע אידיאולוגי. היו שטענו ללא הרף כי הפרת חוק על-רקע אידיאולוגי, אף חמורה יותר מעבריינות רגילה [פרופ' יצחק זמיר- משה הנגבי ועוד]. תמיד סברתי כי עבריינות על-רקע אידיאולוגי אכן עלולה להיות מסוכנת יותר, באשר היא, בדרך כלל, מתיימרת לקבוע כי קיימים ערכים מעל לחוק, ואלו מצדיקים הפרתו של החוק אף אם התקבל בדרך דמוקרטית. עבריינות אידיאולוגית היא חמורה יותר, באשר היא מהווה קריאת תגר על המשטר הדמוקרטי ועל עיקרון שלטון הרוב.
שלילת כל גילוי של עבריינות אידיאולוגית הייתה מאז ומעולם יסוד מוסד של "נאמני שלטון החוק". בשם זה אני מתייחס לקבוצת אישים מוגדרת, ולא למחזיקים בערכי שלטון החוק ככלל. אולם מסתבר כי גם בקרב המחזיקים מעצמם כשומרי החותם של שלטון החוק, ישנם כאלו המתייחסים לעבריינים אידיאולוגים, בעלי אידיאולוגיה הקרובה ללבם, בסלחנות מיוחדת. ראש לשכת עורכי הדין הוא ללא ספק אחד מהם.
דעותיו הפוליטיות של ראש לשכת עוה"ד אינן סוד גמור, ואין בהן, כשלעצמן, כדי להעסיק אותנו יותר מידי. ואולם ברשימה אחרונה, במדורו בעיתון הלשכה, מתעלה ראש הלשכה על עצמו ומבקש להבדיל בין מפרי חוק על-רקע ידיאולוגי, העושים זאת על דרך של מעשה, לאלו הפועלים על דרך המחדל ["סרבנות פסיבית"] וכך כותב ראש לשכת עורכי הדין.
"האם זה נכון, האם זה סביר, ששלטונות הצבא ינהגו בקשיחות רבה כלפי חלק מסרבני השירות העושים כן - לדבריהם - בשל עמדה מצפונית, בשעה שציבור גדול של אנשים משתמט משרות בצה"ל תחת מטרייה ספק חוקית (הנושא של אפלייה בגיוס חרדים טרם הוכרע)?
האם לא ראוי להבחין בין מי שמפר את החוק (מטעמי מצפון) במעשה הפוגע באחרים או ברכושם, לבין מי שמפר את החוק (מטעמי מצפון) במחדל, שאיננו פוגע באופן ישיר באיש? גם אלה וגם אלה מפרים את החוק. יש לאכוף את החוק גם כלפי אלה וגם כלפי אלה. אבל האם ההבדל בין מעשה פוגעני לבין סרבנות פסיבית, ותוצאותיהם, אינם מחייבים מידה שונה של חומרה באכיפת החוק?"
מעניינת ביותר הטענה כי סרבני גיוס אינם פוגעים באיש. האם לו היו 30% מסרבים לגיוס איש לא היה נפגע? האם, למשל, מי שנמנע מלשלם מס הכנסה על דרך המחדל בלבד [סרבן פסיבי של תשלום מס] יש להתייחס אליו ביתר סלחנות משום שהוא "אינו פוגע באופן ישיר באיש"?
הטענות על עבירות מחדל, שהינן חמורות פחות הן, כמובן, טענות הבל, שאיני מאמין שיש מי באקדמיה או בעולם המשפט [אפילו לא הקרובים לראש הלשכה מבחינה רעיונית] שיתייחס אליהן בשמץ רצינות. הטענה על עבירה "שאינה פוגעת" באיש [סתם סרבנות גיוס תמימה שכזו שאין שואפים אותה לריאות ואין מחקים אותה בכלל] אינה ראויה ליחס טוב יותר.
הבעיה, כרגיל, נעוצה בצביעות, בסלחנות המתחסדת, הבלתי נסבלת, לעבירות, אם הן מתבצעות על-ידי מי שקרוב אליך מבחינה אידיאולוגית, מול הנכונות לצלוב ללא הסוס וללא רחמים, עבריין אידיאולוגי מהמחנה היריב [חייל שבאופן תמים ופסיבי יסרב לפנות מאחז בלתי חוקי, שאינו פוגע באיש]. הצביעות של אישים כראש לשכת עורכי הדין והמוסר הכפול שלהם, היא שתגרום לבסוף ליחס זילות כלפי ערכי שלטון החוק וכלפי רשויות אכיפת החוק. כבר למדנו מהמלך אלכסנדר ינאי שאין להתיירא מהצדוקים או מהפרושים, אלא, מהצבועים בלבד.
אגב - בחרתי לפרסם תגובתי בעיתון זה, שכן בביטאון לשכת עורכי הדין כמעט ואין אפשרות להגניב מאמרים המבקרים את ראש הלשכה ואת דרכו, למרות היותו של ראש הלשכה כדבריו "חסיד של חופש הביטוי ברמה כמעט מוחלטת".
