הדבר הכי יפה - שירת מחאה

מאיה בז'רנו

אלינו יושבי האוהלים

וְהִפְלִיאוּ הַלְּבָבוֹת הָרַבִּים, לְמֵאוֹת וַאֲלָפִים וְהִפְלִיאוּ הָרַבִּים הַבּוֹדְדִים הַיְּחִידִים שֶׁיָּצְאוּ מֵאֹהֶל לִבָּם הָאֶחָד הַכּוֹאֵב, הַנָּקוּב כְּדֵי לִמְצֹא אֶת זוּלָתָם - לִבְרֹא לֵב חָדָשׁ אֶחָד פּוֹעֵם עַכְשָׁו בְּאַלְפֵי מַהֲלוּמוֹת שֶׁל תִּקְוָה מַהֲלוּמוֹת קוּרְנָסִים, נְעוּרִים נֶגֶד עַוְלוֹת הָרָאשִׁים וְהַשָּׂרִים בְּגִידַת הַמַּנְהִיגִים וְכִשְׁלוֹנָם - בְּאִי-נַחַת וּבְלִי מַרְגּוֹעַ. אֵימָתַי עָלְתָה כָּךְ בְּיַשְׁרוּת כָּזוֹ, מֻבְהֶקֶת הַקְּרִיאָה הָעִקֶּשֶׁת - אַחַת וְאַמִּיצָה לַהֲמוֹן קְרִיאוֹת תַּעֲצוּמוֹת, רְצוֹנוֹת, שֶׁמְּנַצְּחָן הַנֶּעֱלָם הוּא הַמַּעֲשֶׂה הַצּוֹדֵק? קיץ, 2011 בימים אלה יצאה לאור האנתולוגיה לשירה "התנגדות" בעריכתה של המשוררת ללי ציפי מיכאלי. ללי מעידה על עצמה שהיא אדם המאמין ברוח האנושית הגדולה. נושאת כובעים רבים: משוררת, אישה, אמא, בת זוג, מורדת במוסכמות, מתנגדת להפרות זכויות אדם ועוד. האנתולוגיה "התנגדות" מקבצת שירים סביב נושא מאוד פופולרי ועדכני: המחאה. מחאה חברתית, שנמצאת על סדר היום הציבורי במדינת ישראל, החל מן הקיץ האחרון ונחשפת לציבור באמצעות האמנות. משוררי מהפכה התקיימו לאורך ההיסטוריה ולא נולדו כעת לרגל המהפכה המקומית. ימים אלה הם כר מתאים להופעתם ועל כן זוכים הם לתהודה ציבורית. רבים מופיעים בקובץ הנבחר "התנגדות". ללי ציפי מיכאלי מפרטת בפתח האנתולוגיה את האני מאמין שלה בעניין השירה. בריאיון איתה היא אומרת, כי השירה היא היא המחאה הגדולה מכל. היא מוסיפה, כי היא בחיפוש מתמיד אחר חלופה לקיום הלא אופטימלי. השירה היא המיקרוקוסמוס למאבק הבלתי נלאה של האדם לפרוץ את גבולות רוח האדם ולהשכין אלטרנטיבה. מהזווית הזו השירה היא המדיום הטבעי למחאה, כל סוג של מחאה. השירה בישרה את המהפכה שביקשה להתרחש בקיץ האחרון, אומרת ללי, שורשיה ניכרו היטב בשירה, ויודע זאת מי שעקב אחריה בשנים האחרונות. במידה רבה משוררים היו בבחינת הנחשון למהלך חברתי, פוליטי ורוחני. משוררים, כפי שכותבת ללי בדבריה בפתח האנתולוגיה אינם רק קול מתריס שאומר "לא!" אלא הם גם אומרי ה"כן!". אלה עיקרי הדברים מתוך האני מאמין של ללי ציפי מיכאלי בדבר העורכת מתוך הספר "התנגדות" - "השירה כמחאה": "השירה כמיצג המילולי המרדני ביותר מכלל יצירות המלל; יש בה מן הקומפקטיות והתזזיתיות של מי שהנפש לוחצת עליו להביע את אי-הנחת, המרד, אי-שביעות הרצון, התשוקה לייצר עולם אחר, נבדל מהקיים, עולם חלופי - כאן ועכשיו. לכן אין זה נכון לראות שירים מסוימים כשירי מחאה במובן החברתי או הפוליטי הצר; השירה כולה היא אקט של מחאה, של מרד. הגיליון הנוכחי כולל שירי מקור ישראלים כמו גם תרגומים שבחרתי כיוון שהם מהווים, לדעתי, יצירה משמעותית מבחינה חווייתית ואינטלקטואלית. מדובר בשירים מפרי עטם של משוררים גדולים כמו ו"ה אודן, דילן תומאס, ברכט, מיאקובסקי; ובצִדם משוררים ישראלים, שברגיל אינם מוגדרים כמשוררי מחאה אך הם המשוררים של המחאות הגדולות מכול: המחאה נגד המוות, נגד האל, נגד חוסר-שביעות הרצון מהיחסים עם בן/בת המין השני, נגד הקושי הקיומי-כלכלי ונגד חוסר-האמון באדם כאדם. מטרתם של השירים לא רק לצעוק "לא!", אלא להוסיף גם את ה"כן!" ואולם ה"כן" העמוק נובע מתוך הארת הפינה האפלה, חשיפת המביש, הכלת המקולל". שירה צריכה להישמע וזה מה שעושה ללי ציפי מיכאלי בכל דרך אפשרית, היא מרגילה את השמיעה שלנו למיזמים רבים. ניתן לומר שללי ציפי מיכאלי גם הייתה פורצת דרך למשוררות צעירות בכך שיזמה מיצגים רבים על שירה. היא השתתפה בעבר בפרויקטים הקשורים לשירה ועד היום מושכת בחוטים בכל מה שקשור לשירה בארץ. היא משמשת כיועצת השירה בתוכנית הרדיו 'גיבור תרבות' בקול הקמפוס 106fm, עורכת ערבי שירה... הופיעה במיצגים של וידאו ארט לשירה ברשת האינטרנט, לטעמי, הייתה בין הראשונות שעשו זאת בארץ.

ללי ציפי מיכאלי

במרכז העיר

יוֹם נִמְדָד בִּצְבָעִים מִתְחַלְּפִים מֶשֶׁךְ הָרֶגֶשׁ עַל הַגּוּף הַלַּח הַמִּתְקַלֵּף דָּם נִזָּךְ מֵהָעוֹר הַדַּק יְלָדִים פּוֹחֲדִים לְהִתְקָרֵב לַצֶּבַע הַפָּתוּחַ אֲנִי מַמְשִיכָה לִרְקֹד כְּנֶגֶד הַנְּהִימוֹת בָּרֶקַע מַבָּטִים מַבְהִירִים זִכָּרוֹן קַנְקַנֵּי הַתְּחוּשָׁה נֶאֱגָרִים בְּצִדֵּי הַגָּפַּיִם מַתְנִיעִים אֶת פִּיּוֹת הָרַגְלִַים אֶת שׁוּלֵי הַפֶּה לְהִפָּתַח אֲנִי שׁוֹמַעַת מְאֵינְמָקוֹם אֲנִי שׁוֹמַעַת חֲבוּקָה בְּיָדַי מַפִּילָה אֶת עַצְמִי כָּכָה לֹא אֶרְצֶה כָּכָה לֹא אֶרְצֶה כָּכָה לֹא אֶרְצֶה לְהִשָּׁאֵר לְהִשָּׁבֵר לָנֶצַח אֶחְמֹק מִסַּאבּ וּמֵעוֹד סַאבּ וּמֵעוֹד טֶקְסְט אָפֵל לְהַנְפִישׁ אֶת עַצְמִי לְהַרְגִּיעַ כְּדֵי מֶשֶׁךְ לְהַשְׁקִיט אֶת הָרַעַשׁ הַצּוֹרֵב לְהַשְׁלִיט שְׁפִיּוּת עַל סַף דִּמְעָה בִּנְחִירַיִם רוֹעֲדִים נְזִילַת הָרִימֵל עַל כָּרִיּוֹת שְׁקוּעוֹת שֶׁהִשְׁחִירוּ כְּמוֹ כֹּהֶנֶת עֲצוּרַת מַבָּט עַל תְּבוּנָה שֶׁמַּצְמִיחָה נוֹצוֹת כָּכָה עִם הָרֶגַע הָרַב-מְמַדִּי כָּכָה עִם הָאוֹר הוֹלְכִים וְעוֹזְבִים אֶת הַמֶּרֶד עַל הַכְּבִישׁ 6 בפברואר 2011 האנתולוגיה נערכה תוך חודש ימים. המשוררת עבדה על-פי לוח זמנים צפוף, סביב השעון. העשייה בערה בעצמותיה (שירה/ספרה המפורסם "צייר אותי בוערת"). בראשית התהליך השתמשה ללי ציפי מיכאלי בפלטפורמה הראשונה שעליה צמחה המחאה החברתית הוא הפייסבוק לאור בקשה שלה היא קיבלה ים של חומרים. התהליך היה כרוך במיון החומרים שהתקבלו. חומרים מקוריים וגם חומרים מתורגמים. השלב הראשוני היה מיון של החומרים ובחירת החומרים הרלוונטיים מתוך השפע שהגיע אליה ויצירת מערך חדש של כל החומרים. כל העוסקים במלאכה פעלו ברוח ההתנדבות. פרופ' גבריאל מוקד תרם שירים מתורגמים שהתפרסמו בגיליונות 'עכשיו'. הצלם אלדד רפאלי תרם דימוי מרתק מצילומיו. יאיר בן חור, עריכה לשונית ניקד את הטקסטים על-פי כללי הניקוד העדכניים של האקדמיה ללשון עברית, המעצבת אור בן חור עיצבה את העטיפה והמשוררים כמובן, תרמו את שיריהם. אכן הישג מרשים! כינוס מרשים בזמן קצר. האנתולוגיה נוצרה מתוך הצימאון שהיה קיים בקרב הכותבים וגם הקוראים.

חגית גרוסמן

בפינת השוליים

בִּדְרוֹם הָעִיר, בִּשְׁכוּנַת בָּתֵּי רַכֶּבֶת רְקוּבִים נַעֲרָה עַל סַפְסָל שׁוֹמֵם לְבוּשָׁה שִׂמְלָה הֲדוּקָה וְרַגְלֶיהָ עֵירֻמּוֹת מְשֻׂכָּלוֹת זוֹ בְּזוֹ, מִשְׁתַּפְשְׁפוֹת בַּחֲלוֹמוֹת שֶׁיּוֹפִיעַ אִישׁ, יוֹשִׁיט לָהּ יָד, וְיוֹצִיא אוֹתָהּ מֵהַזֶּבֶל. רֵיחַ גּוּפָהּ מָתוֹק כְּמוֹ הַבְטָחָה שֶׁנִּשְׁמְרָה הַגּוּף הַפָּגוּם כָּל כָּךְ יָפֶה, גָּבוֹהַּ וְלֹא מֻשְׁלָם כְּמוֹ פְּרִי שֶׁעֲסִיסוֹ נִלְגַּם וַעֲדַיִן בַּתַּחְתִּית בְּאֵר אֵין קֵץ הַגּוּף הַפָּגוּם, הַנִּנְטָשׁ, הַנִּבְגָּד, הַמְּקֻלָּל הַשָּׂנוּא, הַיָּחִיד, הַמְּעוֹרֵר לַחְלֹם עַל גּוּף אַחֵר שֶׁאִישׁ לֹא יֹאהַב כְּפִי שֶׁהִיא מֵעוֹלָם לֹא הִצְלִיחָה לוֹמַר: "אַתָּה יְפֵה-גּוּף, תּוֹדָה עַל קְלִפַּתְךָ." בִּקְצֵה הַמִּדְרָכָה שׁוֹכֵב נַעַר פָּנָיו שְׁחֹרוֹת וּבְמִצְחוֹ פֶּצַע אָדֹם. מוּל הָרַמְזוֹרִים קֹר לוֹהֵט וְשָׂבֵעַ שֶׁלֹּא יָבִין לַבֶּטֶן הָרֵיקָה. ניתן לשרטט פרופיל למשוררים המשתתפים באנתולוגיה. הם משוררים המעזים לומר את שהם חושבים. משוררים שהולכים צעד אחד קדימה. משוררים שכואבים את הקיום האבסורדי ובעצם הכתיבה רוצים ליצור שינוי. לורקה אמר ששיר הוא צעקה. ניתן לשמוע את זה באנתולוגיה -אומרת המשוררת ללי ציפי מיכאלי.

ענת לוין

בעבודה של האהבה

בָּעֲבוֹדָה שֶׁל הָאַהֲבָה לֹא נַחְתִּים שָׁעוֹן כִּי אֵין שָׁעוֹת, וְלֹא נְשָׁרֵת אִישׁ, כִּי הַגּוּף אֲדוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים, וְלֹא נְאַחֵר כִּי עַכְשָׁו הוּא הוֹוֶה וְרוֹצֶה וְצָמֵא, וְלֹא נִתְלַמֵּד כִּי הַגּוּף מְלֻמָּד כְּבָר יוֹדֵעַ לְבַד לְהַפְשִׁיל אֶצְבָּעוֹת, לְסַבֵּךְ פָּשׁוּט כַּפּוֹת בְּכַפּוֹת, שְׂפָתַיִם, גּוּף עָשִׁיר עַצְמוֹ עָשׂוּי מִדָּם, מֵרֹק, מֵאוֹר, מִמַּיִם, לַחְשֹׁק אֶת הָעֵינַיִם, לַחְשֹׁב שֶׁמַּתְנוּ וְהִנֵּה הִגַּעְנוּ לַגַּן הַסּוֹדִי, הֲכִי יָפֶה שֶׁל עֵדֶן, וּפֶלֶא, כִּי נָתְנוּ לָנוּ לְהִכָּנֵס חֲזָרָה, בְּלִי מַאֲמָץ וּבְלִי תְּמוּרָה, כִּי רַק בָּעֲבוֹדָה שֶׁל הָאַהֲבָה אֲנַחְנוּ נִשְׁאָרִים שְׁקֵטִים וּפְתוּחִים, רוֹכְבִים עַל גַּב כְּרוּבִים מְכֻנָּפִים, עָפִים מֵעַל גַּג הַיָּמִים הַטּוֹבִים שֶׁל הַגַּן, רַק שָׁם אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לִהְיוֹת שְׁנַיִם מֻבְטָלִים עֵירֻמִּים לֹא מִתְבַּיְּשִׁים. ניכר שעריכת האנתולוגיה הייתה מרתקת מכל עבור המשוררת. זו הייתה עבורה עבודת מחשבת לא פשוטה ליצור סדר חדש. לדעת ללי ציפי מיכאלי השירה היא הקצה העליון בפירמידת האמנויות, לכן השבריריות והנדירות שלה דורשות כנפיים.

אהרון שבתאי

לא, סַפְּפוֹ

הַדָּבָר הֲכִי יָפֶה, אָמְרָה סַפְּפוֹ, הוּא מִי שֶׁאוֹהֲבִים. לֹא, סַפְּפוֹ, אֲנִי אוֹמֵר, מִי שֶׁאוֹהֲבִים לֹא יִהְיֶה יָפֶה כָּל עוֹד קַבְּלָן אוֹ תַּאֲגִיד אוֹ חֶבְרַת כּוֹחַ-אָדָם מוֹצְצִים אֶת דָּמוֹ - בַּחֲמִשָּׁה-עָשָׂר שֶׁקֶל לְשָׁעָה אֵין עָתִיד לַיֹּפִי. תְּנִי לִי לְהוֹצִיא לָךְ מֵהָרֹאשׁ אֶת הֶחָרָא שֶׁהֶאֱכִילוּ אוֹתָךְ. אַנְקְטוֹרְיָה לֹא תִּהְיֶה יָפָה אִם תֵּאָלֵץ לַעֲבֹד בְּמִשְׂרַד לִוּוּי, אָטִיס לֹא תִּקְלַע זֵרִים אִם הַמִּפְעָל יְפֹרַק וְיָעֳבַר לְקָהִיר. לָכֵן הַדָּבָר הֲכִי יָפֶה, הַתְּנַאי לַיֹּפִי, הוּא מִלְחֶמֶת הַמַּעֲמָדוֹת. צָדַקְתְּ, לֹא פָּרָשִׁים אוֹ צָבָא חָמוּשׁ, לֹא סְפִינוֹת, אַךְ כְּשֶׁיִּגְבְּרוּ אַחֲוַת הָעוֹבְדִים, הַשִּׁתּוּף, הַשִּׁוְיוֹן אוֹ-אָז הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ יִתְנַשְּׁקוּ בְּעֵינֵי אֲהוּבָתִי. לָכֵן גַּם לֹא בְּקֶרֶב הַסּוֹפְרִים, לֹא בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה, לֹא בַּקּוֹנְצֶרְט תִּמְצְאִי הַיּוֹם אֶת הַיֹּפִי, אֶלָּא בָּאִגּוּד הַמִּקְצוֹעִי - פּוֹעֲלֵי הַזֶּבֶל, מַשָּׂאִיּוֹת הַזֶּבֶל, סַפְּפוֹ, הֵם הַדָּבָר הֲכִי יָפֶה.