הלכתי להצגה 'בגדי המלך', שניסים אלוני כתב לפני למעלה ב-40 שנה עם ציפיות גבוהות. זכרתי את הביקורות המתלהמות כשהמחזה הועלה לראשונה ב'הבימה' (ב-1961). את ההתפעלות מבליל הדמויות הגודש את הבמה, מן המטאפורה של המחזה ומן החדשנות (כמו למשל שימוש בבובו פורטונה העתונאי המשדר מתוך חצר המלך).
האמת, התאכזבתי. את הפואייה ב'הבימה' גדשה שמנה וסלתה של העיר שכנראה באו לחוות שוב את אותה חוויה מפעימה שהעניק להם אלוני בשנות השישים, אבל הפעם לצערי הקסם הזה לא קרה. גם נוכחותה של שרת התרבות, לימור לבנת, כפוליטיקאית שלבטח חוותה מקרוב את התככים שהמחזה נוגע בהם לא הוסיפה דבר.
קשה לי לשים את האצבע: האם זה בגלל המחזה שהתיישן, או בגלל הבימוי הלאה ונטול החיים של מיקי גורביץ'? אבל משהו לא עובד כאן. יש סוללה מפוארת של שחקנים שעושים עבודה טובה מאוד, יש תפאורה מאוד זוהרת, יש עלילה שאמורה להיות מטאפורה לציניות של כל שלטון ויש את השפה הפיוטית והנפתלת של אלוני - אבל כל זה לא עזר.
המחזה לא הצליח לתפוס או לרגש אותי. לא אחת מצאתי עצמי נודדת במחשבות אל עולמות אחרים שואלת עצמי מתי כל זה ייגמר. מדובר בכשלון מפואר. אחד מאותם מקרים בהם סך כל המרכיבים המשובחים יוצרים תבשיל משמים.
אחרי ההצגה התקיים בגן ליד 'הבימה' מופע של שלישיית גברים שבין היתר כללה את אורי בנאי ואורי הוכמן. הם שרו משיריו של ניסים אלוני, שאת מרביתם כתב ל'גשש החיוור'. היה מקסים לחזות באורי, בנו של גברי בנאי, מבצע את הטקסטים הקלאסיים של אביו.
כאן פגשנו את יענקעלה רוטבליט, שם טוב לוי, בני תורתי, לימור לבנת, שולמית אלוני, יענקעלה אגמון, גילה אלמגור, נירה גל, יעקוב בן הרצל, יהודית אוריאן, בלה אלמוג, נטלי עטייה, עידית טפרסון, אורי לוי, טלילה בן זכאי ועד רבים וטובים.
