שורות אלו נכתבות במוצאי תשעה באב; מועד זה אצל הכותב אינו אידיאלי להתבוננות מופשטת בתהליכים שונים המתחוללים אצלנו. עדיין תחת רושם העצב הנורא על החורבן, קשה להתנתק ולהתבונן בתהליכים עכשוויים מנקודת מבט של פרשת השבוע, בלא להיסחף לביטויים קשים הנובעים מאותו כאב על החורבן המתמשך.
שורת הכותרת לקוחה מדברי משה רבנו בפרשת השבוע בקטע שאותו קוראים בתשעה באב (פרשת ואתחנן, דברים ד, כ"ה ואילך).
הדברים שם מדברים בעד עצמם ולכאורה אין צורך בפרשנות של הח"מ, אלא שתרגום הדברים שנאמרו אז למציאות של ימינו אינו עניין פרשני גרידא; הוא נוגע למהות הקשר שלנו עם משה רבנו ותורתו.
כי כדי לצאת מן המצב המתמשך של חורבן למצב של בניין וגאולה אמיתית ושלמה, צריכים להבין את שורשי החורבן ולתקנם.
משה רבנו מתחנן אל ה':
(דברים ג) כה אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנן:
(ילקוט שמעוני) דרש ר' שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל, וכי לאכול מפריה או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה, 'הרבה מצוות נצטוו ישראל על-ידי ואין מתקיימות אלא בארץ; אכנס אני כדי שיתקיימו כולן על-ידי'.
העניין הגשמי של כניסה לארץ אינו עניין לעצמו; הוא רק כלי לרוחניות שבקיום מצוות (גשמיות) התלויות בארץ ולא ניתן לקיימן בחוץ לארץ. זה מה שביקש משה רבנו לעצמו (ולנו) ואת זה ביקש להנחיל לנו בנאומו הארוך על סף הכניסה לארץ בלעדיו.
ברור לו למנהיג הדגול כי החיים מזמנים פיתויים שונים והטעיות משונות; ברור לו שלא יהיה קל לדבוק בארץ הרוחנית, והפיתוי להסתפק בארץ הגשמית עלול לגבור ולהוביל לחורבן. את זה הוא מנסה למנוע בחשיפה מראש של תהליכים המובילים לחורבן.
הַעִידתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ
וזה מה שצופה לנו משה רבנו:
כה כִּי-תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי-ה' אֱלֹקֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ: כו הַעִידתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי-אָבד תּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא-תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן:
מה הקשר בין תחילת פסוק כ"ה לבין ההמשך? עונה על כך בעל פירוש ה'כלי יקר':
כי תוליד בנים ובני בנים וגו'. לפי אֲשֶׁר אֵין-נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה, עַל-כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי-הָאָדָם בָּהֶם (ביטחון להמשיך) לַעֲשׂוֹת רָע: (קהלת ח יא). ואינו מרגיש שהקב"ה מאריך אפו וגובה חובו באחרית הימים; ע"כ אמר כִּי-תוֹלִיד בָּנִים וגו' וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל וגו'. ר"ל [רוצה לומר] בתוך זמן זה, באותן הימים עצמם אשר תשחיתו, תולידו בָּנִים וּבְנֵי בָנִים כמנהג העולם וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ. ועל-ידי זה תטעו לומר 'לו חפץ ה' להמיתכם, כולי האי לא שתיק; והרי אנו מולידים כמנהג העולם ויושבים על הארץ ימים רבים, וא"כ ודאי אין בנו אשמה. ע"ז [על זה] אמר הַעִידתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי-אָבד תּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ. כי ממדת הש"י [ה' יתברך] שלא להביא צרות תכופות זו לזו, כמו שלמדו במדרש (רבה עה, יג) מן פסוק וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר (בראשית לב, טז).
וזה דווקא בזמן שהוא נפרע תיכף בלא הרחבת זמן; אבל אם הקב"ה מאריך אפו זמן רב, אז באחרית הימים הוא מביא צרות צרורות זו לזו ותכופות, וצרה אל אחותה נגשת. וכן היה בבית ראשון שהיו עובדים ע"ז זמן רב מימות ירבעם, ואף על-פי כן האריך להם אפו; ומה שכתוב (דברים יא יז) וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה וגו' ושם פירש"י לא אתן לכם ארכה, וכן כאן נאמר כִּי-אָבד תּאבֵדוּן מַהֵר, אלא ודאי שענין מהירות זה נאמר על הצרות שיהיו בסוף תכופות, במהירות בזו אחר זו.
הרבה חומר למחשבה למי שמעוניין לחשוב; תקופה טובה, אפילו לאורך שלושה דורות, אינה מבטיחה דבר לגבי ההמשך.
וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקלוֹ
בתורה בכלל ובדברי משה רבנו בפרט אין שום התייחסות לעצמאות מדינית או אף לשלטון עצמי כיעד שיש לחתור אליו. כל העניין הוא לעבוד את ה', ובארץ המובטחת ניתן לעשות זאת בשלמות יחסית.
גם כאשר מצווה אותנו משה רבנו על מינוי מלך, עניין שנקרא בתורה בפרשת השבוע בעוד מספר שבועות, התכלית היא שהמלך בשר ודם ייצג את מלכות ה' בעולם; שייתן דוגמה אישית של דבקות בה' ובתורתו ובכך יוביל את כולנו בדרך שמתווה לנו משה רבנו.
כאשר עניין זה נזנח ומתמקדים במנעמי השלטון - התוצאה היא:
כז וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה:
דומה כי אין מרבים אצלנו להתייחס לערך זה של עבודת ה' כתכלית הישיבה בארץ ישראל; אפילו נדמה שהופכים את עצם הישיבה בארץ תחת שלטון עצמי לתכלית עבודת ה'.
מפרשת השבוע שלנו עולה כי השקפה זו הנה שורש החורבן; בעצם, תשעה באב עצמו מעיד על כך שהרי הסיבות לחורבן גם אצל חז"ל וגם אצל הנביאים לפניהם, מתייחסות לשחיתות תחת שלטון עצמי של יהודים. שחיתות בתחומים שונים שהמכנה המשותף לכולם הינו מרידה במלכות ה'; הנחת היסוד היתה כי עצם מציאותנו בארץ אינה הפיכה ולא משנה כיצד נתנהג; אז התנהגו איך שבא להם והתוצאות ידועות.
כבר עמדנו בעבר על השחיתות השלטונית כמורה דרך לשחיתות העממית; זהו תהליך מובנה כי העם לוקח דוגמא מהמנהיגות.
מכאן עולה מסקנה עגומה למדי: כל ניסיון להשפיע על המנהיגות להיטיב דרכה - נדון לכשלון והוא מהווה נדבך נוסף בתהליך החורבן.
כי האדם בכלל אינו אוהב שיגידו לו מה לעשות; 'שום כוח בעולם לא יכתיב לי מה טוב ומה רע, אני מספיק חכם להחליט בעצמי'. וכשגיעים לעמדת מנהיגות - הגישה הזאת רק מתחדדת, שהרי הוא "מנהיג" והוא לא צריך איזה כוח עליון שיורה לו מה נכון ומה לא.
מִי-גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר-לוֹ אֱלֹקִים קְרבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹקֵינוּ
בהסתכלות שטחית, אין ספק שהמצב עגום עד חסר מוצא; ובאמת, אם נמשיך לקדש את המערכת הקיימת למרות שכל עניינה בעצמה ואינה מגלה שום עניין בשליחות שקבע לה בורא העולם ומנהיגו - להיטיב ליהודים שהפקידו אותה עליהם, אנחנו בעצמנו מסייעים לתהליך החורבן ואף מאיצים אותו.
אם ממשיכים חלילה בדרך של התעלמות מבורא העולם ומנהיגו ומציפיותיו מאתנו - כדאי לארוז את הפקלאות ולהסתלק מכאן.
הקב"ה נמצא בכל מקום ולפעמים עדיף לחיות בחו"ל כיהודי חופשי מאשר בארץ ישראל תחת שיעבוד. הרי זה מה שאומר לנו משה רבנו:
כט וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ:
מִשָּׁם זה מהמקום אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה. כואב מאד לכתוב את הדברים האלה אבל כותבים כי כואב.
הנחמה היחידה שהח"מ מוצא, מצוייה בפסוק ממנו לקוחה הכותרת לקטע זה:
ז כִּי מִי-גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר-לוֹ אֱלֹקִים קְרבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו:
(מדרש רבה) מהו בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו: אמרו רבנן יש תפלה שנענית לארבעים יום (...).
כאן ממשיך המדרש ומונה דרגות שונות של תפילה; כזו שנענית לעשרים יום, לשלושה ימים, ליום אחד ועד לעונה אחת שזה חצי יום.
אבל דרגות אלה מתייחסות לכאלה שידעו להתפלל; במקרה שלנו, גם לא יודעים להתפלל וגם לא מודעים לכך שצריכים להתפלל; ומי שמודע לצורך בתפילה - לא תמיד יודע על מה בדיוק להתפלל, אז יש לנו בעיה. אבל יש גם פתרון; אלינו מתייחס המדרש בסיום הפיסקא:
ויש תפלה שעד שלא יתפלל אותה מפיו, הקב"ה יענה; שנאמר (ישעיה סה) והיה טרם יקראו ואני אענה: מספיק שנהיה מודעים לצורך בחידוש הקשר עם הבורא יתברך ונבקש אותו, ומיד ישלח לנו את משיח צדקנו ויגאלנו גאולה אמיתית ושלמה.
ואז יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.
