הארץ הקיימת אינה דומה משום בחינה שהיא לארץ המובטחת. אם תגזור כל תופעה שתיתקל בה כאן על-פי הציפיות, נכונה ומזומנת לך אכזבה גדולה.
אתה בא לכאן ממקום ששנאת הזר היוקדת בכל והאנטישמיות בפרט רוחשות ומבעבעות בו, בעיקרן, מתחת לפני השטח, גם אם פה ושם היית עד לגילויים ולביטויים החזותיים שלה מעליו. אבל אין, אין כמו בישראל. כמה טוב שבאת הביתה.
אבל גם כאן, בניגוד למצופה ואולי גם בניגוד למובטח, אין אהבת חינם. גם כאן, כמו תמיד, כמו בכל מקום וזמן, לא ניתן לקנות אהבה בכסף. ואהבת חינם - אין.
יש? אל תאמין!
אתה עלול להיקלע למצבים, שבהם שנאה (אכן כן שנאה) תיקוד ותירשף מעיניהם של בני-אדם. שנאה טהורה, מזוקקת - ככל שניתן להחיל את המושגים הנקיים האלה על שנאה - נטולת גורם וסיבות, לכאורה; שנאת האדם לא על שום היותו זר אלא בשל היותו זולת. מישהו אחר. אדם שאינו " אני".
שנאה שהיא, אולי, תוצאה של קושי החיים ואפרוריותם השוחקת, התובענית, הכפייתית, החונקת. אנשים רבים להבהיל שקועים עד צוואר, כמעט טובעים, בעומק המינוס שלהם. ואין להם דרך וכלים לחלץ עצמם כדי לצוף ולהמשיך לפרפר בים הקיום האכזר. אבל אין, אין כמו בישראל. כמה טוב שבאת הביתה.
אתה עלול לגלות מהר מן הצפוי, באיזו מהירות פוקעת במקומותינו החמים והלחים עד מאוד סבלנותם הרעועה והרופפת בלאו-הכי של בני אדם. אולי כבר הספקת, בימים הבודדים שאתה שוהה כאן, לגלות שאין לנו תרבות של איפוק, הבלגה, מתינות והתחשבות. אין עמידה מסודרת ושקטה בתור. אין כאן תרבות של הבנה לחולשות אנוש, סליחה, מחילה וחמלה עליהן. תמיד נדחפים. תמיד מישהו חש וחושב שמישהו ניסה להערים עליו, לנצל, להתקדם ולהצליח על חשבונו.
אתה אינך יודע, אדוני, כמה רחב עשויות להיפקח אצלנו כל העיניים הצרות, כאשר הקנאה עולה לראש ובוערת בו בדמה החם. אבל אין, אין כמו בישראל. כמה טוב שבאת הביתה.
זו לא הארץ שאודותיה דיברו אתך שליחי הסוכנות, נציגי המשרד לקליטת העלייה, פקידים ממשרד התיירות. פעם היינו טובים. היום אנחנו קשים ורעים. חורשי מזימות, מתככי תככים. לא מאמינים לאיש ולא נותנים סיכוי לחלש, לנזקק, למשווע ליד תומכת. אנשים יכולים לדעוך ולגווע כאן מול עיני זולתם ו... סתם.
זה מקום אחר, מלא כיעור עד גודש ופקיעה, מהמקום שציירו לך, שקט ומואר באור היקרות של ההבטחה האלוקית ( אלוהים ישמור!) את כל החלב והדבש של ארץ חמדת אבות. הפכנו לארץ חמדת תועבות. ארץ תל אובות.
מערכות התמיכה האנושיות מתפוררות ומתרסקות. אנשים מופקרים לגורלם. שיקגו והארלם זה כאן. אנשים נדקרים כאן כל שני וחמישי. אנשים נהרגים כאן על הכבישים, נמחצים למוות כמקקים הנמעכים תחת עקבים. אנשים נרצחים כאן בגלל מילה מיותרת שפלטו במקום שבו לא היו אמורים לפצות פה, אף לא להניד עפעף. אבל אין...
אתה בא אל מקום צפוף, המוני, סואן, רועש, קולני. אל מקום שיש בו המון תנועץ רחש-בחש ותזזית ומעט ייעוד, מטרה ותכלית.
פה ושם, נטוש בין ים הרוע לבין אוקיאנוס הפשע, תמצא - אולי, הלוואי - טיפה (חצי או אי) של טוב. אנשים בודדים יאירו ויסבירו לך פנים. הם יהיו כרויי-אוזן וקשובים, סבלניים. הם ינחו אותך. הם יסייעו לך. הם ימליצו מה כדאי, מה לא. מה אסור ומה מותר. הם ילמדו אותך את שיעור הדברים ומידתם. אתה, הלא, חדש בארץ.
היום מגישים לך חיוך ופרח. מחר יזעיפו לך עפעפיים ויתחבו מרפק לצלעותיך. אדוני, מה אתה נדחף. אני הייתי לפניך. אבל אין. נכון שאין?
ולמרות הכול (אדוני נתקף מרה שחורה ולקה בפיק ברכיים?) יד על הלב: אין לנו, אף לא לך, ארץ אחרת מלבד הארץ הזו, אשר בשורה התחתונה, היא אהובה ונהדרת. תסנן את המלים הקשות, תזקק אותן, אחת לאחת, תשאיר בתודעתך ולנצור בזיכרונך רק את התקווה והחלום. יש לך כוח. יש לך יכולת. אתה מסוגל לברוא לעצמך כאן, גם אם יש מאין, חיים מכובדים, טובים, ראויים, שקטים. תנפח לעצמך בועה. תנעים לעצמך את שהייתך בה. תיהנה מהריחוף. בסך הכל כולנו בני-אדם.
אם תחסר לך טיפת חלב או כפית סוכר, יש שכנים. תופתע, אבל רבים ישמחו לסייע לך. אנחנו יודעים להיות טובים וחמים, אם אנחנו רוצים. רוצים? לא בטוח. לא תמיד. בוודאי לא כולם.
למרות הכל, זו ארץ יפה. יופיה מרהיב. צא וטייל בה. מלא ריאותיך באוויר ההרים הצלול של נעמי שמר ז"ל (בוודאי שמעת אודותיה ואתה מכיר אחדים משיריה). שלה. יש. יש לנו ארץ נהדרת. יהיה טוב. לו יהי. כמה טוב שבאת הביתה. ברוך הבא.
