"שינוי" ו"המפץ הגדול"

מקובל כיום בקרב אנשי המחקר, כי בעקבות "המפץ הגדול" החלו החיים על-פני כדור הארץ. "מפץ גדול" התרחש לא רק לפני מיליוני שנים אלא גם בעשור הנוכחי. רבים סברו, שמפלגת "שינוי" היא שתהיה "המפץ הגדול", שלו כה ציפינו, בפוליטיקה הישראלית. דא עקא, כל מה שציפו לו, התנפץ בפיצוץ גדול. אחד העקרונות אותו חרטה "שינוי" על דיגלה הינו טוהר המידות של אנשיה. כך למשל, הם הטיבו להבליט את טוהר מידות חברי מפלגתם, לאור שחיתותם של מפלגות אחרות. אולם, כיום מתברר, כי כל טענותיהם כנגד ספחת השחיתות המתפשטת בקרב הפוליטיקה בישראל, הנה בגדר "כל הפוסל - במומו פוסל". הדפוס ההתנהגותי לפיו יש לחשוד באדם הפוסל אחרים, ידוע ומקובל בשיטת המשפט העברי כבר אלפי שנים. כך הסבירו פרשנים שונים את שעמד בבסיס טענותיו של קורח כנגד משה רבינו, כמסופר בפרשת קורח בספר במדבר. לשיטתם, קורח הטיח במשה רבינו כי הוא מעניק לו ולמשפחתו את כל תפקידי השלטון, כיוון שרודף כבוד הוא. ברם, לאמיתו של דבר קורח הוא זה שרדף שלטון ושררה ומשום כך נענש. דומה, שיש דמיון רב בין הכללים שנקבעו במשפט העברי, לבין המציאות הפוליטית בכלל והמציאות הפוליטית של חברי שינוי בפרט. כך למשל, הסביר בעל ה'מצודת דוד' את הכתוב בספר משלי, פרק י' פסוק ח': "מְכַסֶּה שִׂנְאָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל - מכסה שנאה - המכסה השנאה בלב ואינה עוזבה גורם עוד עבירה לדבר שפתי שקר להראות עצמו כאוהב: ומוציא דיבה - מי שאינו מכסה השנאה ומראה כעסו להוציא לעז על חבירו שיהיו אנשים דובבים בו הלא לכסיל ייחשב כי הכל יאמרו כל הפוסל במומו פוסל". דברים דומים כתב גם הרלב"ג בפירושו על ספר משלי, פרק י"ח פסוק ג': "בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז וְעִם קָלוֹן חֶרְפָּה - בבוא רשע - הנה בבא רשע, בא עמו גם בוז כי מדרכו לבזות האנשים ועם הקלון והבוז שיש עימו מפני פעולותיו המגונות יחרף זולתו בדברים ההם בעינה כי במומו פוסל האנשים בקלונו בעצמו". יתר-על-כן, מצאנו גם במשפט העברי שנפסקו הלכות על-סמך הכלל ההתנהגותי האנושי, לפיו יש לחשוש מאדם הפוסל אחרים שמא הוא עצמו פסול. על-סמך זאת פסק הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה, פרק י"ט הלכה י"ז: כל משפחות בחזקת כשרות ומותר לישא מהן לכתחלה, ואע"פ כן אם ראית שתי משפחות שמתגרות זו בזו תמיד או ראית משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד, או ראית איש שהוא מרבה מריבה עם הכל ועז פנים ביותר חוששין להן וראוי להתרחק מהן שאלו סימני פסלות הם, וכן הפוסל את אחרים תמיד, כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים ואומר עליהן שהן ממזרים חוששין לו שמא ממזר הוא, ואם אמר להן שהם עבדים חוששין לו שמא עבד הוא שכל הפוסל במומו פוסל, וכן כל מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא, שסימני ישראל האומה הקדושה ביישנין רחמנים וגומלי חסדים, ובגבעונים הוא אומר והגבעונים לא מבני ישראל המה לפי שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו על בני שאול ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכם והם עשו עימהם חסד והחיום בתחילה. כמו במשפט העברי, כך במשפט הישראלי, אנו עדים למקרים בהם בית המשפט משתמש בכלל הנזכר, ככלי עזר בהכרעות שיפוטיות שונות. כך למשל, החיל בית המשפט את הכלל על עדות נאשם והכריע כי העד משקר. הדברים הובאו ב: תפ"ח (תל אביב-יפו) 5052/99 מדינת ישראל נ' אחמד מזייד, תק-מח 2002(1), 1334, עמ' 1373: "בהודעתו ת234/, מיום 14.3.84 (בתקופת הדמדומים שבין תחילת ההודאות להודאה מלאה), מספר סמיר כי הם נסעו עד צומת יעד כדי לשפוך את הזבל. … סמיר לא היסס לומר, כי העד בני גילה, אשר העיד כי לא היה כל זבל בפתח המערה, הוא שקרן (העד נמצא כנראה בחברה טובה, שהרי כמעט כל הנפשות הפועלות בתיק זה, לרבות עדי ההגנה זכו לתואר זה). כל שנוכל לומר הוא - כי הפוסל במומו פוסל - ודעתנו היא, כי סמיר שיקר במצח נחושה בנושא השלכת הזבל". בית המשפט אף החיל את הכלל והכריע על-פיו באחת הסוגיות הקשות שבית המשפט מתמודד עימן - סוגיית משמורתו של קטין אשר הוריו מתגרשים. טבעם של משפטים בענייני משמורת קטין הוא, שההורים הרוצים את הילד למשמורתם משמיצים האחד את השניה בכדי להראות לבית המשפט כי טובת הקטין להיות במשמורתם דווקא ולא במשמורתו של ההורה השני. אם כן, למי יאמין בית המשפט, לאב או לאם, ששניהם בוודאי רוצים בטובת הקטין? השופט ח' כהן פתר סוגייה זו בהחילו את הדפוס ההתנהגותי הנזכר ב: בג"צ 635/79, ליאונרד אירווינג מילר נ' מאירה מילר, פ"ד לד(2), 673, עמ' 679-680: "לגופה של שאלת טובת הילד הוגשו לנו תצהירים ומסמכים אחרים משני הצדדים, שכל אחד מהם ניסה להוכיח בהם מה טוב ומה נעים לילד אצלו (או אצלה) ומה רע ומה מר לילד אצל בת (או בן) זוגו. תוך כדי כך מוציאים זה על זה דיבות רעות, ואינם יודעים שכל הפוסל - במומו פוסל. ושכל השמצה מכתימה את המשמיץ יותר מאשר את המושמץ.

"ולא זו בלבד אלא הטלת דופי זה בזה אינה מקדמת את טובת הילד כי אם רק עלולה לפגוע בה. התרשמנו ברורות שטובת הילד מחייבת להחזיר אל כנם את הרצון הטוב וההבנה הטובה בין ההורים. ולא חשבנו עצמנו מן המאמץ להביאם לידי הסכם. כל הסדר אשר בית-משפט יוכל לכפות עליהם לטובת הילד, לא יהא אלא בבחינת הרע במיעוטו: אם בני הזוג דנן מתכוונים לטובת ילדם באמת ובתמים, כי אז יחסלו את המריבה שביניהם וישלימו זה עם זה מתוך אהבתם ודאגתם לילדם". במקרה אחר, דחה בית המשפט סעד זמני על סמך החלת הכלל ההתנהגותי. כך היה ב: ע"א (חיפה) 1136/00, חליס אנייס ואח' נ' חליס אעתדאל, תק-מח 2001(2), 7402, עמ' 7404: "בבית משפט קמא עתרו שלושת המשיבים למתן סעד של צו מניעה להסרת מטרד נגד המערערים. המטרד, שלפי טענת המשיבים המערערים מסבים להם, הינו רעש הבוקע מחנות המכולת של המערערים … המשיבים ביקשו סעד של צו מניעה, שהוא סעד ביושר, וביהמ"ש רשאי לדחות בקשה למתן סעד זה, אם מבקש הסעד איננו נקי כפיים. קל וחומר רשאי בית המשפט לדחות בקשה למתן סעד זה, אם 'הפוסל במומו פוסל', דהיינו, אם מבקש הסעד לוקה הוא עצמו באותו פגם, שאת הסרתו הוא מבקש מבר-הפלוגתא שלו". נמצאנו למדים, איפוא, כי לאור הפרשיות המתחדשות עלינו לאחרונה בכל הנוגע לבחירי מפלגת "שינוי" אין לנו להלין אלא על עצמנו, שהרי אילו היינו מחילים את הכלל לפיו "כל הפוסל במומו פוסל", ייתכן שהיינו מבינים שהלפיד שהציגה המפלגה, מעולם לא בער.

___________________

הכותב הינו מרצה באוניברסיטת בר אילן, ושותף במשרד עורכי דין קורץ, שיבר ושות'.