נראה שמצבם של ההומוסקסואלים מעולם לא היה טוב יותר. על מסך הקולנוע רץ 'ללכת על המים', סרטם של איתן פוקס וגל אוחובסקי, שהם זוג גם בחיים. הסרט, שגם מועמד לפרס האוסקר הישראלי, דן בקשר בין איש מוסד ישראלי (ליאור אשכנזי) וצעיר גרמני, נכד של נאצי וגם הומוסקסואל.
ובתיאטרון הלאומי 'הבימה', רצה, ובהצלחה, ההצגה 'הנאהבים והנעימים', שמוטי לרנר (שכתב את 'קסטנר', ו'פולארד') וישראל זמיר (הבן של בשביס) עיבדו על-פי סיפור של יצחק בשביס זינגר.
כאן, סיפור העלילה מורכב יותר: בקהילה חרדית ב'שטייטל' מתאהבים שני תלמידי חכמים, עזריאל (יובל סגל) וזיסל (ישי גולן) זה בזה, רחמנא ליצלן. השניים בורחים מהעיירה לעיר אחרת, וכדי לממש את אהבתם זיסל הופך לזיסה - אשתו של רב עזריאל. הוא לובש שמלות ומנקה ומבשל עבורו. אשה מושלמת.
לא אכנס כאן לנפתולי העלילה, רק אדגיש שמדובר בסיפור פנטסטי שבשביס זינגר רקח על בסיס סיפור אמיתי (כך כתוב בתוכניה). גם כאן כמו ב'חמים וטעים' וב'טוטסי' - כשגבר משחק אשה נוסף מימד גרוטסקי להתרחשות. כך או כך עזריאל וזיסל חיים בחטא חמור, עד לסוף המר והנמהר שהוא פארפראזה על הפסוק: 'הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו'.
בתיאטרון 'גשר' רצות במקביל שתי הצגות שהן עיבודים לסיפורים של בשביס זינגר, 'העבד' ו'שושה'. איזה הבדל בין העיבודים! באינטרפטציה! בבימוי!
נראה שהפעם כולם 'פיקששו'. גם הבימוי, גם המחזה וגם ההצגה.
הטקסטים פשטניים, העלילה מגוחכת, ההצגה ארוכה מדי (שעתיים וחצי) והבימוי של חנן שניר לאה ומייגע. לא אחת מצאתי עצמי לא ממש מרוכזת במתרחש על הבמה. בקיצור, ראיתי עבודות טובות יותר של חנן שניר ('קדיש לנעמי', 'קופסא שחורה') וזה בלשון המעטה.
