הדוח החמור שכתב מבקר המדינה על המינוייים הפוליטיים של השר צחי הנגבי, וההאשמות המועלות בנושא נגד שרים אחרים, מעלים שוב לדיון ציבורי את הכוח העצום להשחית המצוי בידיהם של מרכזי המפלגות.
יאמר מיד כי הבעייה איננה קיימת רק במרכז הליכוד. גם מרכז מפלגת העבודה נשלט על-ידי קבוצות לחץ שהבולטת ביניהם התנועה הקיבוצית, שלה אינטרסים כלכליים בשווי של מיליארדי שקלים. ואם מרכזי שתי המפלגות הראשיות מונים אלפי אנשים שמייצגים עשרות או מאות אלפי מתפקדים, הבעייה חמורה לא פחות במפלגה השלישית בגודלה - תנועת שינוי - שבה מועצה של פחות מ-200 איש המייצגים כ-2000 חברים אחראית על בחירת מעל 10% מחברי הכנסת ועל קביעת מדיניותם בסוגיות מכריעות כמו אופי הקואליציה. השאלה היא לא אם מועצת שינוי תלך בדרכי מקבילותיה הוותיקות, אלא מתי או - מתי הדברים יצוצו החוצה.
במישור הכלכלי, כפי שכל צרכן ואיש עסקים יודע, ככל שיש יותר מתווכים בעסק, זה עולה לנו יותר, לפעמים, הרבה יותר. בשיטת הבחירות היחסיות, הנהוגה בישראל, המפלגות הן המתווכות הבלעדיות בין הציבור לחברי הכנסת ובין חבר הכנסת לכסאו. כרגיל במקרים כאלה, ה"מתווך" הוא המרוויח העיקרי והנבחרים חשים את עיקר מחויבותם למי שבוחר אותם בפועל, לא בהכרח לציבור הרחב שהצביע לרשימה מטעמים שונים, ללא אפשרות לבחור את מרכיביה.
הפיתרון לעיוותים ולשחיתות שהשיטה הזו יוצרת איננו נמצא בהעברת ההכרעה לכלל חברי המפלגה בשיטת ה"פריימריז". כפי שציינו רבים, ובצדק, הצורך להתמודד בקרב ציבור בהיקף של 150-200 אלף בוחרים בפריסה ארצית, יחייב את המועמדים בהשקעות כספיות עצומות, ואת התלות בחברי המרכז תחליף התלות בבעלי ממון, שגם היום השפעתם היא הרבה מעבר לרצוי.
מדינת ישראל היא אחת הדמוקרטיות הנדירות שבה נהוגה שיטת בחירות יחסית - לפחות כשיטה יחידה. כשקמה המדינה, הוחלט לאמץ את שיטת המימשל האנגלי הידועה כ"שיטת ווסטמינסטר", אך ללא המרכיב החשוב ביותר שלה - בחירות איזוריות "First Past The Post", שבה כל חבר פרלמנט (כולל המועמד לראשות הממשלה ושריו) עומד לבחירה באיזור משלו. הסיבה לכך היתה הדומיננטיות של מפא"י ויתר מפלגות השמאל, והיה חשש רציני כי בשיטה כזאת ישיגו מפלגות "הפועלים" לא רק רוב מוחלט אלא אפילו שלושה רבעים ויותר מן המושבים וימחקו בכך ייצוג של סקטורים רבים בציבור.
בראשית שנות התשעים, נעשה ניסיון לשנות את שיטת הבחירות לראשונה בתולדות המדינה - בעיקר כדי להקטין את סחטנות המפלגות הקטנות הסקטוריאליות. כרגיל, הפוליטיקאים לא חשבו עד הסוף והבוחר הוכיח שהוא חכם יותר מהם. שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה אפשרה לבוחר להצביע באופן "ממלכתי" לראשות הממשלה, ובה בעת להצביע סקטוריאלית לכנסת כדי שנציגיו שם יוכלו לסחוט את ראש הממשלה הנבחר עד תום לטובת עניניו.
דומה שהגיעה השעה לכונן בחירות איזוריות "כסאח". לחלק את הארץ ל-120 איזורי בחירה ולחייב את כולם לעמוד אישית לבחירה ישירה על-ידי ציבור הבוחרים. במצב הפוליטי הנוכחי אין חשש להשתלטות מוחלטת של מפלגה זו או אחרת על בית המחוקקים, אף כי האפשרות של השגת רוב מוחלט על-ידי אחת המפלגות - קיימת. היא נהוגה בארה"ב ובבריטניה ובמדינות נוספות ואין בכך כשלעצמו פגיעה בדמוקרטיה.
עם זאת, יש לעמוד על המשמר כדי שבשיטה כזאת לא תעשנה טעויות שיעקרו חלק ניכר ממטרותיה; ראשית, אין לחייב - כפי שהדבר קיים בבחירות מוניציפליות - מגורים של המועמד באיזור הבחירה שלו. אין לכך כל הצדקה במקרה של בחירות לכנסת. למפלגות צריכה להיות האפשרות - כפי שהדבר נעשה בבריטניה - לשלוח את ראשיהן להתמודד במקום הנוח ביותר והאוהד ביותר למפלגה כדי שלא יווצר מצב שבו המועמד הבולט לראשות הממשלה, למשל, יכשל בבחירה באיזורו וכך המפלגה המנצחת לא תוכל לבחור את מועמדה המועדף להרכיב ממשלה. האפשרות לניוד מועמדים בין איזורי הבחירה עדיפה עשרת מונים על הרעיון שהוצע בזמנו של בחירות איזוריות ל-90 חברי כנסת ובחירות יחסיות ל-30 הנוספים (או ביחס דומה). בשיטה ה"משולבת" איזורית/יחסית, שוב יוכל הבוחר לפצל את הצבעתו להצבעה "ממלכתית" בבחירות היחסיות והצבעה "סקטוריאלית" באיזורו - או ההיפך. מאותה סיבה יש להתנגד לבחירות איזוריות/יחסיות בהן איזורי הצבעה גדולים יותר יבחרו קבוצה של 3-5 חברי כנסת. שוב, בגלל האפשרות ל"פיצול" הצבעה והחזרת התלות של הנבחרים במפלגות.
האלמנט האחרון שיש לעמוד עליו - והוא לא פחות חשוב - הוא למנוע הגדרת איזורי הצבעה בעלי אופי דמוגרפי/סקטוריאלי הומוגני. דהיינו, איזורים בעלי רוב דתי/חרדי מובהק, רוב ערבי מובהק רוב חקלאי מובהק וכיו"ב. עד כדי כך חשוב העיקרון הזה שיש להעדיפו גם בחלוקה שאיננה ההגיונית ביותר מן הבחינה הגיאוגרפית ויש לעגן זאת בחוק. כי השאלה החשובה בשיטת הבחירות האיזוריות איננה כמה חרדים או ערבים או נציגי המגזר החקלאי יהיו בכנסת אלא את מי הם ייצגו.
אם מועמד של ש"ס יאלץ לאסוף קולות לא רק בבני ברק אלא גם באיזורים החילוניים של רמת גן, ואם מועמד ערבי מאום אל-פחם יחוייב להיאבק על קולות בקציר, מי עמי ואולי גם בפרברי חדרה, הציבור יופתע איזה זמירות חדשות ומפתיעות אנחנו עשויים לשמוע מהמועמדים האלה. ראו באיזה זהירות מופלגת מתנהג ראש עיריית ירושלים, אורי לופוליאנסקי, כשהוא שוחה בין הטיפות ונזהר שלא לדרוך על אצבעות הציבור החילוני, תוך הסתכנות בזעם הציבור שממנו הוא יצא (אך ככל הנראה בגיבוי שקט של הרבנים - שמבינים עניין יותר מכפי שזה נראה).
את חזון אחרית הימים הזה אין סיכוי שנראה ביוזמתם של חברי הכנסת, מסיבה פשוטה: שיטה שבה הם יצטרכו לעמוד אישית וללא מחיצות לדין הבוחר תשלח את חלקם הגדול הביתה. רק תנועה ציבורית חזקה ורחבה יותר מזו שדחפה את השיטה הקלוקלת לבחירות ישירות של ראש הממשלה תוכל להניע את הכנסת להצביע את עצמה ל"מוות" פוליטי. אם לא תשונה השיטה ומהר, שום דוח של מבקר המדינה ושום חקירה משטרתית לא יעצרו את המשך התדרדרות הנורמות בפוליטיקה הישראלית.
__________________
הכותב היה בעבר חבר בית הדין העליון של תנועת החרות
