השביתה הכללית שארגנה ההסתדרות השבוע האירה את תפקוד כל הגורמים הקשורים בה באופן בלתי מחמיא.
לכאורה היתה כאן שביתה של איגוד מקצועי בנושא שאין צודק ממנו- הלנת השכר השערורייתית של עובדי הרשויות המקומיות המהווה ירידת מדרגה הסטורית בנורמות הציבוריות בארץ.
מדוע נזכרה ההסתדרות רק עכשיו למלא את התפקיד הבסיסי שלה- הגנה על זכויות יסוד של העובדים, ומה פשר העיתוי הנוכחי?
אמיר פרץ ו'המפעיל' שלו, חברו למפלגה, שמעון פרס, נזכרו באיחור רב לדאוג לעובדים. האיחור הגדול הזה מצביע על כך שמצבם האומלל של העובדים משמש להם כנשק חברתי שהופעל רק לאחר שנואשו מהצטרפות לממשלה. הדגל החברתי הוא הקלף האחרון של פרס לאחר שחזון "המזרח התיכון החדש" שלו הוביל למלחמה ומשבר כלכלי. כעת הוא תוקף את הממשלה שמנסה לחלץ את המשק מהקטסטרופה שהוא התורם העיקרי לקיומה. אין גבול לחוצפה.
צורת המאבק בממשלה אף היא סלקטיבית. פרץ מקפיד להפנות את חיציו אל בנימין נתניהו בלבד ולעזור בכך בעקיפין לשרון שאצלו נמצא המפתח להצטרפות לממשלה.
ממשלת הליכוד הזו שגילתה אחריות והצילה את כלכלת המדינה כעת כמו ב-1992 בשיאו של גל העליה, וב-1996 לאחר שנתיים של כלכלת בחירות מופקרת של ממשלת רבין, חוזרת על השגיאה המסורתית של הליכוד. הצעדים הכלכליים הקשים והבלתי פופולריים גובים מהם מחיר אלקטורלי כבד שממנו יכולות היו להמנע רק אילו הציגו קבלות על דרך לאומית יחודית. החולשה המנהיגותית והאידיאולוגית מובילה את הליכוד להיות חיקוי עלוב של השמאל. לאחר שנמחקו ההבדלים האידיאולוגיים מעדיף הציבור את מפלגות השמאל המבטיחות לו פחות גזירות.
הממשלה התנערה מתשלום המשכורות בטענה שהנושא נמצא בתחום האחריות של הרשויות המקומיות הבזבזניות. אין זה אלא תירוץ עלוב, כי הממשלה אינה מבקר המדינה ולא גוף 'מקטר' אלא גוף מבצע. היא זו שצריכה לשים קץ לתופעות של רשויות מקומיות שראשיהן מקבלים משכורות גבוהות, נוסעים במכוניות פאר ומעסיקים עובדים מיותרים לפי מפתח פוליטי, ואם החוק אינו נותן לה חופש פעולה - עליה לשנות את החוק, זהו תפקידה.
הלנת השכר הארוכה חשפה את עומק האטימות, הבטלנות, האדישות וכהות החושים של נבחרי העם כלפי הציבור ומצוקותיו.
המחדל של הטיפול בג'ונגל של השלטון המקומי אינו אלא סימפטום נקודתי לחידלון בכל שטח שעליו מופקדות הממשלות לדורותיהן.
בתחום מדיניות החוץ והבטחון יש לממשלות, למזלן, תירוץ מצויין- הלחץ האמריקני. קיימת ברית אמיצה בין התקשורת, השמאל וכל הממשלות לטיפוח עקבי של השקר הזה. מאחוריו יכולים כל הבטלנים, הפחדנים והמושחתים להסתתר ולהתחמק ממתן הסברים על הכשלונות הבלתי פוסקים שלהם שהביאו את המדינה למצבה האומלל.
את כל האסונות המדיניים העיקריים הביאו ממשלות ישראל ללא כל 'סיוע' של לחץ אמריקני. הנסיגה מסיני היתה יוזמה של מנחם בגין. הסכמי אוסלו נרקחו מאחורי הגב של הציבור הישראלי, ארה"ב ואפילו צה"ל, הבריחה המבוהלת מלבנון וכל עסקאות השבויים שעלו לנו עד היום במאות הרוגים ובאובדן של כושר הרתעה יקר נעשו ללא התערבות זרה, וכמובן ההינתקות של שרון שאותה כפה על האמריקנים.
אין אלו המחדלים היחידים.
האם מישהו באמת מאמין כי לא ניתן לעשות יותר למניעת תאונות הדרכים? איך זה שכמעט ולא ננקפת אצבע לצורך ארגון משק המים הקורס? חצי מיליארד קוב מי גשמים זורמים כל שנה לים. לא ניתן היה לבנות סוללות וסכרים להציל חלק מהמים? למה מדינת ישראל אינה משתמשת בטכנולוגיות התפלת מי ים שחברות ישראליות מצטיינות בהן?
מדוע בכל מדינה נחשלת קיימת רשת מסילות ורכבות כשאצלנו היא בקושי מתפתחת? למה עד היום לא הוסרו הכבלים הבירוקרטיים המשתקים את המשק? זוהי רשימה חלקית בלבד.
התשובה לכל אלו היא שהממשלות כולן מועלות בתפקידן ואינן ממלאות את ההתחייבויות המינימליות כלפי האזרחים. חברי הממשלה אינם אנשים מוגבלים כמו מעשיהם, אלא שמעייני רובם אינם נתונים למילוי תפקידם לטובת המדינה והציבור, כי אם בראש ובראשונה לקידומם האישי.
תרועות הניצחון עם סיום השביתה מצד הממשלה וההסתדרות שהתנהלותן היתה מופת לזילזול, מניפולציה, וחוסר רגישות אנושית בסיסית, מעלות חיוך עגום.
מנצחים קשה כאן למצוא, אך קל מאוד להצביע על המפסיד הקבוע - הציבור הישראלי כולו.