אריק רייכמן מנכ"ל "תנובה" נחשב למנהל מוצלח. במשך השנים שבהן הוא מנהל ביד רמה את תאגיד המזון הענק הזה, הוא הצליח להפוך את התשלובת המאובנת-משהו למערכת שיווקית ופרסומית משומנת, מרוויחה, הנותנת 'קרב עסקי טוב' ליריביה, שולטת בנתחים נרחבים של השוק ואף נותנת למאות שותפיה העסקיים תקווה שאפשר יהיה לסחור במניות ואולי אף לראות רווח נאה.
את ריח התקווה לרווחים שמח אריק רייכמן לחלוק עם יותר מ-600 השותפים באגודה השיתופית הנקראת "תנובה" כאשר הוא מוכר להם הבטחה ערטילאית ("הארץ" 26/09/04) ש"תנובה" תנפיק בבורסה 7%-15% מ"החברה" שעדיין אינה קיימת, כבר ב-2005.
כדי להבין מדוע כל הבטחותיו של רייכמן אינן אלא אוויר חם וכי בעצם הוא "מוכר" לציבור רק אשליות - ראוי ללכת אל העובדות ההיסטורית שהמנכ"ל רייכמן טורח לשכוח ולהשכיח. הקיבוצים, המחזיקים בערך במחצית הבעלות על "תנובה", אינם הבעלים היחידים של הענק הכלכלי. 25 אחוזים מחלקם של הקיבוצים - שהם 12.5% משוויו הכולל של תאגיד המזון הזה - שייכים למדינה ולשני הבנקים הגדולים: 'הפועלים' ו'לאומי' ביחס של 60% למדינה ו-40% לבנקים (מחצית על מחצית) וזאת על פי החוזה שחתמה המדינה עם התק"ם והקיבוץ הארצי, במסגרת הסדר הקיבוצים המשלים מ-1996.
למי ששכח או ביקש להשכיח ראוי להזכיר מספר עובדות שאולי לא כל כך נעים לתנועות הקיבוציות לזכור: באמצע שנות השמונים נקלעו הקיבוצים בישראל, במידה רבה באשמת ניהול כושל של ענייניהם העסקיים, למשבר חברתי-כלכלי עמוק שאיים על יכולתם להתקיים. כדי להציל אותם מן המפולת החליטה המדינה להתערב ולמצוא מוצא מן הסבך.
ואכן, בשנת 1987 חתמו המדינה, הקיבוצים והבנקים - להם היו הקיבוצים חייבים מיליארדי שקלים - על "הסדר הקיבוצים" שבמסגרתו נוצר הסדר פיננסי כלכלי מקיף. מטרתו היסודית של "הסדר הקיבוצים" הייתה להסדיר את שיטת החזרי החובות הכבדים של הקיבוצים ותאגידיהם על מנת לאפשר לתנועות הקיבוציות ולחבריהן פעילות יצרנית שתקיים אותם בכבוד. כחלק מן ההסדר "תרמה" המדינה מחיקה של מיליארדי שקלים מחובות העבר והזרימו מיליארדי שקלים נוספים מקופת הציבור. למרבה הצער לא הצליחו הקיבוצים לעמוד בתנאי ההסדר וכעבור שנים אחדות שוב נקלעו למצוקה קיומית.
אילו היה מדובר בחברה עסקית רגילה בוודאי שהייתה פושטת את הרגל ונקלעת למצב של פשיטת יד. אבל המדינה הרחמנית, שראשיה זכרו היטב את הזכויות ההיסטוריות של התנועות הקיבוציות, החליטה להיחלץ שוב כדי לחלץ את הקיבוצניקים מן הבוץ. ושוב הוזרמו מיליארדים ושוב נמצא "הסדר". הפעם קראו לו "הסכם הקיבוצים המשלים". אלא שהפעם שוב לא הייתה המדינה מוכנה להזרים כסף טוב אחרי כסף רע ללא תמורה.
במסגרת ההסכם המשלים שנחתם ב-1996 הוסכם ונחתם בחוזה מחייב את כל הצדדים, כי בתמורה למחיקת החובות ישלמו הקיבוצים בקרקעות ובנכסים שברשותם. כדי להיות מדויקים מאד ולא להשאיר את המחויבות הזו של הקיבוצים כקצף על פני המים, קבע סעיף 12 ל"הסדר הקיבוצים המשלים" את הדברים הבאים: התק"ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת) והקיבוץ הארצי (התנועה הקיבוצית של השומר הצעיר) מסכימות בזה, כל אחת, כי הקיבוצים בהסכם המשלים הנמנים עם אותה תנועה, ימחו למדינה ולבנקים, ביחס של 60% למדינה ו-40% לבנקים, שעור של 25%מזכויותיו של כל קיבוץ בחברה ו/או גופים משפטיים שיוקמו במקום אגודה שיתופית "תנובה".
אריק רייכמן מכיר את העובדות, אך כדי שיניחו לו לנהל את תאגיד הענק בלי התערבות של שותפיו מממני "הסדר הקיבוצים המשלים", התחיל לספר לציבור על כוונותיו להפוך את התשלובת לחברה עסקית לכל דבר ועניין. במקביל טרח רייכמן להסביר כי בינתיים הדבר "אינו מסתייע" מן הטעם הבא: "תנובה" היא אגודה שיתופית שמעולם לא קבעה את אחוזי הבעלות של כל אחד מהחברים בה. וכל זמן שלא הושלם תהליך "שיוך המניות" לבעלי אין אפשרות מעשית להפוך את "תנובה" לחברה.
למען הצדק ההיסטורי יש לומר, כי במשך השנים שחלפו מאז נחתם ההסדר המשלים נעשו פעולות לא מעטות - שאריק רייכמן הוביל רבות מהן לגבי התנועה הקיבוצית והח"כ לשעבר גדליה גל, מי שכיהן כיו"ר ועדת הכספים של הכנסת הוביל אותן במסגרת המושבית - כדי להביא אל סיומו הנאות את הליך "שיוך המניות". לפני כשנתיים, בשעה טובה, נקבע השיוך הסופי של הבעלות ובמסגרת זו אף חילקה "תנובה" דיווידנד לבעלי מניותיה - קרי: קיבוצים ומושבים - יחסית לגובה אחזקתם בבעלות על התאגיד.
רייכמן לא חדל מלטעת תקוות, לא מעשים. לפני זמן לא רב בישר המנכ"ל הטוב והמיטיב לציבור הרחב, כי "תנובה" מנהלת מו"מ להכנסת חברת מזון בינלאומית כשותפה, וכי מהלך עסקי חשוב זה אמור להסתיים בנובמבר 2003 בו צפויה "תנובה" להפוך מאגודת שיתופית לחברה לכל דבר ועניין. כחברה - טרח רייכמן להסביר - תוכל "תנובה" אף "להנזיל" את מניותיה. פירוש רש"י "להנזיל" - לסחור במניות ולהפיק מהן כסף רב כדי להשקיע אותו בהרחבת העסקים ואף בחלוקת דיוידנדים נוספים לבעלי המניות.
אין זה הגיוני לחשוב שזכרונו המעולה של רייכמן בגד בו וכי הוא שכח את העובדה שבעלי מניות נוספים ניצבים לפתחו וממתינים - בסבלנות הראויה להערכה רבה - לקבל את חלקם שהובטח וסוכם בחתימות מחייבות במסגרת "ההסדר המשלים".
סביר יותר להניח, כי רייכמן מעריך שבמסגרת מאבקים משפטיים כאלה ואחרים עוד יחלפו שנים רבות עד שבעלי "המניות המובטחות" יוכלו להיפגש עם מניותיהם. כבר נשמעים קולות מקדימים המבשרים את המלחמה הבאה הזו והמעלים טיעון פשוט לכאורה: "תנובה, כגוף עסקי עצמאי, מעולם לא חתמה על הסכמתה להעביר מניות כלשהן למישהו", ואם הממשלה ו/או הבנקים רוצים מניות ב"תנובה" שיואילו לפנות למי שחתם על "הסדר הקיבוצים".
ומי חתם? שר האוצר באותם ימים בייגה שוחט, ראשי הבנקים באותם ימים, וכמובן, ראשי התנועות הקיבוציות שחתימתם הייתה השלב האחרון והמחייב לפני מחיקת חובות המיליארדים והזרמת המיליארדים מקופת המדינה למערכת הקיבוצית הקורסת.
כדי להשלים את התמונה המורכבת הזו ראוי שבפני הציבור יעמדו הנתונים לגבי שווייה של עוגת הענק הזו הקרויה "תנובה", הנתפסת בעיני הציבור רק כתאגיד מזון, ומה אמורים לקבל המדינה והבנקים אם בסופו של דבר אולי יגיעו המניות לידיהם, כפי שמחייב החוזה.
בדיקת הפעילויות השונות של "תנובה" מגלה כי הקואופרטיב המסחרי הגדול הזה איננו רק תאגיד מזון. המדובר גם בתאגיד נדל"ן רב ערך.
כדי להבין עד כמה גדול ורב הוא תמנון הנדל"ן של "תנובה", ראוי להביא מספר דוגמאות. השוק הסיטוני בתל-אביב, במשולש הרחובות החשמונאים-קרליבך-דרך פתח-תקוה, שייך ברובו ל"תנובה". מזה שנים מתנהל הליך מתקדם ביותר של פינוי השוק הסיטוני הזה אל מחוץ לתחומי תל-אביב ושינוי ייעוד הקרקע לבנייה למגורים ולמשרדים. לא מכבר אושרו כל התכניות ועל פיהן יבנו במיתחם זה אלפי דירות ורבבות מטרים רבועים של מגדלים משרדים. על-פי הערכה גסה מדובר בפרוייקט שיניב מיליארדים לקופתה של "תנובה". שוק סיטוני דומה בבעלות "תנובה" מצוי גם בחיפה, לא הרחק מחוף שמן, וגם לגביו מתקיים הליך של שינוי ייעוד. נכסי נדל"ן נוספים במקומות מועדפים יש ל"תנובה" גם בירושלים ובאתרים רבים אחרים בישראל.
על-פי נתוני "תנובה" לגבי שנת 2001 מסתבר כי היקף הפעילות של המחלבות הסתכם ב-3 מיליארד ש"ח בשנה, מתוך סך המכירות של התשלובת התאגידית שמגיע ל-6 מיליארד ש"ח. מומחים בשוק המזון מעריכים, כי היקף המכירות של "תנובה" ב-2000 עלה ב-10% בערך. כלומר היקף המכירות התאגידי בשנה זו היה 6.6 מיליארד ש"ח. בערכים דולריים של סוף 2002 המדובר בערך ב-1.4 מיליארד דולר. נכון שהיקף המכירות אינו יכול להיות האינדיקציה היחידה לקביעת השווי הכלכלי של התאגיד, אך על פי מדדים כלכליים להערכת שווי חברה, סביר להניח כי "תנובה" שווה לפחות מיליארד דולר.
עד כאן ההערכות לגבי תאגיד המזון. לגבי שווי הנדל"ן קשה יותר להגיע למספר מדוייק, כיוון ששווי קרקע אינו ערך מוחלט והוא תלוי במצב השוק ובביקושים. אך גם לפי דעת הממעטים, וגם בהתחשב במיתון העמוק ובמשבר בענף הבנייה, קובעת הערכת מקצועית סבירה, כי שוויו של החלק הנדל"ני של התאגיד מגיע לפחות למיליארד וחצי דולר.
השורה התחתונה של כל המספרים האלה היא זו: בהערכת-חסר שווה התאגיד הזה כיום לפחות 2.5 מיליארד דולר. הבעלות על 25% מהשווי הזה שייכת למדינה ולשני הבנקים הגדולים. שווייה של בעלות זו מגיע ל-625 מיליון דולר. בערכים שקליים, בשער המרה של 4.5 ש"ח לדולר, המדובר ב-2.8 מיליארד ש"ח. הכסף הרב הזה חייב להגיע, סוף סוף, לידי בעליו החוקיים - המדינה ושני הבנקים הגדולים, בדיוק כפי שנקבע ונחתם בחוזה.
התקווה שכך יקרה נראית כרגע כחלום באספמיה. לאריק רייכמן יש כל האינטרסים שבעולם ש"תנובה" לא תהפוך לחברה. לדבר על הכנסת שותף אסטרטגי, להפריח תקוות וורודות של הנפקה וסחר חופשי במניות "תנובה" - בזה רייכמן מעולה. הוא ימשיך לחלק דיווידנדים לבעלי המניות - אך לא למדינה ולבנקים. הוא ימשיך לדבר ולהנפיק אשליות - אבל כל עוד הוא חי, "תנובה" לא תהפוך לחברה, לא תנפיק מניותיה בבורסה, ולא תשלם את החוב שתמורתו שילמה מדינת ישראל מיליארדי שקלים. רק פתי יאמין כי מהקמח הזה של אשליית ההבטחות ייצא אי פעם לחם.
