אחותי חמוטל

לא ידעתי בששה לחודש מאי שיש לי אחות, לא ידעתי בששה לחודש מאי שיש לי אחות שגרה בירושלים. ידעתי שאני נוסעת לפגוש את חמוטל בר יוסף. שנים שמעתי את שמה בעוד אני עוסקת בספרות, ושנים שמעתי על שירתה. לומר את האמת, איני זוכרת שממש חיפשתי משהו על-מנת לקרוא, שחיפשתי משהו על-מנת להכיר, שחיפשתי משהו על-מנת לדעת מי היא. שנים לא ידעתי שיש לי אחות, שנים לא ידעתי שיש לי אחות בירושלים. קבעתי לפגוש את חמוטל בשעה ארבע בביתי, ובבוקרו של יום חמישי כתבתי על דף נייר כמה שאלות, הכנסתי לתוך שקית ניילון כמה ספרים שמצאתי בספרייה וחשבתי שאני נפגשת עם חמוטל המשוררת, עם חמוטל החוקרת, חשבתי. בדרך צלצל הנייד ושמעתי את קולה מנסה לומר לי שהיא מחכה לי, בעוד אני שמעתי איזו אופרה כדי להירגע. לא בכל יום אני נוסעת לירושלים לפגוש את אחותי. כל האותות הובילו אותי לסימנים אחרים. לא הייתה כאן פגישת מרואיינת ומראיינת. לא הייתה כאן פגישה בין שתי נשים זרות לחלוטין, חמוטל הכירה אותי המון שנים, היא הייתה לפני במשפחה הזאת, ואני במשפחה הזאת המון שנים איתה, ושתינו באותה משפחה ושתינו יחד בוחרות בחיים. חמוטל לא כיוונה אותי עד לרחוב שחניתי בו כי ניסיתי להגיע בכוחות עצמי, מתגלגלת בהנחיית ידיד, מנסה להמתיק רגעים עם מישהו שיודע המון על ירושלים, אבל על אחותי חמוטל אינו יודע הרבה. רק כשהגעתי ממש למגרש חנייה קרוב לביתה קראתי לעזרת חמוטל. היא יצאה מן הבית מביטה אל הרחוב וקוראת בשמי "שוש..", חמוטל מחפשת אותי ברחוב ואני מנסה להחנות את הרכב ליד המדחן. מנסה לברר עם המכונה האפורה כמה עליי לשלם. כמי שבאה להציל אותי מן הגזילה היא אומרת לי מקצה הרחוב שיש מגרש נוח לחניה בקצה הרחוב. בואי היכנסי למכונית אני אומרת לחמוטל וכך כמו שתי ילדות קטנות אנו מתגנבות למגרש החנייה במעלה הגבעה, מקומות חנייה בשפע מזמינים אותי להחנות בקרבת ביתה. כפכפים בצבע אדום, ושמלה שחורה מנוקדת סגול. איך אני נראית היא שואלת, אני מגלה מייד לחמוטל שכבר ראיתי את פניה, זה היה בשידור של מכון ואן ליר כאן באינטרנט, אולם איכות התמונה לא הייתה כל כך טובה, אבל היה לי מושג מועט כיצד היא נראית. חמוטל שערה אדום, היא גינגי'ת למי שרוצה באמת לדעת, היא אחות כלבבי. כשנכנסנו לביתה, עמדו כמה ספות בצבע ירוק בפינת סלון וכמה ספות הביטו על הירוקות מעברו השני של החדר הירושלמי. החלונות שנשקפו מן המטבח הזכירו לי את הצילומים שנלווים לספרה "מזון" ספר השירה היחידי שהצלחתי לגרד בספריית בית הספר. חמוטל הגישה לי משקה תפוזים קר, ומיד שאלה אם אני רוצה גם קפה. כל עת הפגישה לא יכולתי להוציא את חבילת הדפים שהבאתי בתיק הנישא ולהתחיל לכתוב על אחותי. להנציח את פגישתנו הראשונה. לו הייתה לי מצלמת וידאו בוודאי הייתי מצלמת את כל האירוע מראשיתו ועד סופו והייתי מוציאה לאקרנים, לכל אולמות הקולנוע, על-מנת שיכירו כיצד נולדת אחוות נשים, כיצד נולדת ידידות בין שתי נשים שהופכות באחת מכורח הגורל לאחיות. אבל עכשיו רק אכתוב, עכשיו רק אכתוב, ובאמת כבר כמה ימים ניסיתי לכתוב על הפגישה רציתי לתעד על-מנת לזכור, רציתי לרשום מה שאמרה לי ומה שאמרתי לה, כי ידעתי שאצלי הזיכרון הוא המכה הכי קשה שיש לי בחיי. אני תמיד זוכרת חלקים, אני תמיד זוכרת הפוך אני תמיד מתבלבלת. על כן אני כותבת היום כשעדיין יש כמה חלקיקים של זיכרון ואיני רוצה לשכוח את תמונתנו הראשונה. אותנו יושבות על הספה הירוקה בסלון הבית המאיר באור אחר צוהריים ירושלמי, ושתינו מנסות להפשיר את הלא נודע שיושב בינינו כבר המון שנים. כבר המון שנים שלא נפגשנו. בת כמה את? שואלת חמוטל כשהיא מובילה אותי במהירות לביתה כי הגנבתי לאוזנה שאני חייבת פיפי, ככה בפשטות של אחיות ביקשתי ממנה פיפי, זה היה אולי בשל המזגן ברכב, אולי בשל ההתרגשות, והיא רצה מהר אל הבית מראה לי לאן להתפנות. אני בת 47, אני עונה לחמוטל, אני לא יודעת אם להמשיך ולשאול האם אני נראית לך כפי שהיא ניסתה בדרכה לומר לי. אני הפכתי למרואיינת וחמוטל הייתה האחות הבכורה ושאלה אותי כיצד הגעתי לכתיבה. היא קוראת עכשיו את הרומן הראשון שלי והיא מנסה לומר לי משהו על הכתיבה, ולברר איתי על הכתיבה הפתיינית שלי (מפתה, פיתוי). מתי את כותבת? היכן את כותבת? היא שואלת שאלות של כותבת, ואני מספרת לה על פרץ הכתיבה שיוצא בלא שאוכל לשלוט עליו. על כתיבת הרומן הראשון כמו במשיכת מכחול אחת בריצות מבית החולים בו שכבה בתי הקטנה. ויש לי פינת עבודה אך אין לי הרגלי עבודה. אין לי שעות שאני מתיישבת לכתוב ואין לי ממש הרגלים סדורים. הבית שלנו מכיל כמה מחשבים אני מסבירה כי אצלי בבית יש כל כך הרבה אנשים שהם כל כך טכניים כך שתמיד מחשב פתוח מזמין אותי לכתוב, אבל לכתוב באמת משהו אני צריכה להינתק מהכל ולצאת למקום אחר. את יכולה לבוא אליי לשבת אצלי לכתוב מבקשת חמוטל באיזה שלב, ואני לא יודעת אם לרדת על ברכיי ולהתחיל לזחול על הרצפה מרוב שמחה של תינוקת בת ארבע. אבל האמת, אני יודעת שלא אשב אצל חמוטל יותר מדיי, יש לי את עולמי, ולה יש את עולמה, מעט נחלוק מעט נעצור האחת ליד השנייה, מעט נגמע כדי שנוכל להמשיך הלאה. יום קודם עמוס עוז הקריא לחמוטל את שירה במסיבת הפרידה מאוניברסיטת בן גוריון, וחמוטל מראה לי את השיר כאשר אני אומרת לה שבא לי לבכות, לקראת הפרידה אני מזמינה מעיין של דמעות, בא לי לבכות, כי מה שאמרה לי חמוטל הוא מה שידעתי, על התמונה הגדולה של אחיה בסלון הבית, על החיים בבית שבו יש פינת פולחן אני ידעתי על בית כזה. למי מאיתנו במשפחת השכול אין פינת פולחן? חמוטל אמרה לי עוד דברים, חמוטל אמרה לי גם רבות על ערך החיים, על הערך שצריך לברך את אלו שנותרו מן השואה, צריך ביום השואה להקריא את שמות הניצולים, הגבורה היא לצאת בחיים ולא למות. פשוט צריך להזהר. ואני מנסה להקשות? לא צריך גיבורים חמוטל? לא צריך גיבורים שיגנו עלינו ואין ברירה צריך לשלם מחיר. בוודאי שצריך גיבורים מודה חמוטל צריך לשמור על החיים ולא להקל בערך החיים. בעניין ספרות אי אפשר בלעדיו, אי אפשר בלי לומר כמה מילים על מצבה העגום של התרבות. אני שואלת מדוע לא מלמדים בבתי הספר יצירות עולם. וכאן כאילו שכחתי שאני חיה במדינת ישראל וצריך ללמוד על התרבות המקומית כמו שהבריטי לומד על היצירות הבריטיות, כמו שנורווגי לומד על התרבות הנורווגית, כאשר מרחיבים לומדים על תרבות העולם, באופן בסיסי צריך ללמוד על עצמינו. אחת השאלות הראשונות שחמוטל שואלת אותי ואני נפעמת כיצד היא הצליחה לקרוא את פני היא איך את מצליחה ללמד בתיכון? כמו אומרת לי מה את עושה שם? ומה אני אומרת? אני אומרת שצריך להתפרנס, וזו פרנסה שיש עימה שכר, השכר הרבה פעמים מגיע שנים לאחר מכן כאשר פוגשים תלמיד שזוכר אותך, את היית המורה שלי. אני יוצאת מן הפגישה עם חמוטל בתוכי בקיפולי גופי החביאה כל מיני פתקאות שבוודאי יצאו בימים בהם אכתוב, היא סיפרה לי עוד דברים ואני בוודאי אכתוב עליהם אולי מחר אולי בעוד חודש. אני אסע לבקר את חמוטל, לבקר אותה ולשאוב ממנה כוחות על-מנת לכתוב, ולתת לה חיבוק חזק על-מנת שהיא תוכל להמשיך לכתוב, מחקרים שירים ותרגומים. אחותי חמוטל. אוטופורטרט רוסי-חמוטל בר יוסף אישה חומה כמו דלת עץ כבדה, אטומה, עומדת לבדה, אישה חומה, קמוטה כבר, עומדת ישרת זוויות ותמימה, חטובה כמו דלת עץ עבה של כנסיית פעמונים במוסקבה, נטושה ומוזנחת בדרך כלל, ורק בחג פותחות אותה לאט נשים חומות אחת אחת באות במטפחות כדי לבכות שם, יחד עם הפעמונים, לרוחה. (מתוך: חמוטל בר יוסף, הלא, הוצאת כרמל, ירושלים, 1998)