ביום 6.10.04 (ערב חג שמחת תורה) שודרה התכנית "חוק וצדק" בערוץ 33 ובה דיון בהשתתפותי יחד עם ח"כ ד"ר שטיניץ יו"ר ועדת חוץ וביטחון וח"כ אורי אריאל, איחוד לאומי, בנושא: "גבולות חופש הדיבור" - בהנחייתו של עו"ד יחיאל גוטמן.
מטבע הדברים, הנושא התמקד במיוחד בהצהרות ובאירועים של הימים האחרונים כמו מכתבה של גב' נדיה מטר, שהשוותה את מנהלת הפינוי ובראשה את מר בשיא - ליודנראט בתקופת השואה - ואף גרוע מכך שהרי שם, כביכול הדבר נעשה בכפייה וכיום בהתנדבות.
התופעה של היהודי התמהוני - המכנה עצמו הרב דיין המייחל למותו של שרון ומוכן לבצע אקט של פולסא דנורא - וכמובן גילוי הדעת של אנשי ימין ויש"ע - הרואים בהתנתקות וביצועה "פשע מלחמה" - או "פשע נגד האנושות" כתובות שרון רוצח וכו', וכך אנו חוזרים לסוגייה של חופש דיבור בחברה דמוקרטית.
אין מחלוקת על כך - שחופש הדיבור, חופש היצירה, חופש התנועה - הם עקרונות יסוד בחברה דמוקרטית. במדינות בהן קיימת חוקה כתובה כמו ארה"ב וחלק מארצות אירופה - עקרונות אלה כתובים בחוקה ונשמרים על-ידי בתי המשפט. במדינות דמוקרטיות בהן אין חוקה, דוגמת ישראל - העקרונות האלה נחשבים כיסודות על, קונסטיטוציוניים ונשמרים בקפדנות על-ידי פסיקה עניפה של בג"צ ובית המשפט העליון ולאחרונה גם ביוזמה חקיקתית של "חוקה בהסכמה" שמוביל אותה הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון, השופט שמגר מטעם "המכון הישראלי לדמוקרטיה".
חופש הדיבור - הוא במובן מסוים מושג מופשט וקצת ערטילאי - שקשה מאד להגדירו ולהכניסו לגדר משוואה או הגדרה מילולית. האדם המאמין, האידיאולוגי, הלוחמני - רואה את המושג באור אחר, רחב יותר וגמיש יותר מאשר האדם הסביר והבינוני - וברווח הזה בין ההבנות והפרשנות נכנס בית המשפט העליון לקבוע גבולות והגדרות.
מכתבה של גב' נדיה מטר, כמו כמה פסקאות מגילוי הדעת הציבורי של אנשי הימין ויש"ע - לדעתי חרגו מהמינון המקובל של חופש הביטוי והדיבור, והעובדה שגב' מטר נקראה לחקירה במשטרה, לפי הנחיית פרקליט המדינה - מרמזת שגם היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה סבורים - שהיא עברה לא רק את גבול הטעם הטוב, בהתבטאות מבישה ומכוערת אלא גם את הגבול הפלילי.
עלי להדגיש, כי גם ח"כ אורי אריאל, וגם ח"כ ד"ר שטיניץ וחברי הפנל, התנערו בסלידה מהמכתבים וההשוואה ליודנראט ומביטויים קיצוניים אחרים של אנשי ציבור בכתב ובע"פ - אבל טענו בלהט שיש לתת מרחב מחיה, להפגנות והצהרות שהן חלק אינטגראלי של חברה דמוקרטית, רבת דעות, לכן צריך להיות סלחניים עם ביטויים שאין בהם קריאה לאלימות או הסתה מכוונת לאלימות.
נראה לי שאין ויכוח, שמתנגדי ההינתקות זכאים ורשאים לפי כל הקריטריונים המקובלים להשמיע את דעתם בכתב בעל-פה ובמעשי מחאה לגיטימיים - השאלה היא הגבולות, המינון והכוונות.
לדעת כל משתתפי הדיון - פעולות הסתה שיש בהן אלמנטים של אלימות, של קריאה למעשי אלימות, גלויות או נסתרות הן פסולות.
ובנקודה זו - ראוי להדגיש פן נוסף של הסוגייה המעניינת של חופש הדיבור והביטוי. כאשר אנשי ציבור, או אנשים המזוהים עם ציבור מסוים, מימין או משמאל, מצהירים הצהרות לוחמניות או ביטויים שיש בהם כוונות נסתרות - הם מסוכנים לא פחות ממעשים. מילים - הן לפעמים נשק יעיל כמו כדורים או סכינים.
לדוגמא - השוואת מר בשיא לראש היודנראט - פירושו משת"פ, עוזר לאויב, בוגד בעמו. ביטויים נוסח שרון בוגד, רוצח - הם ביטויים שגלומים בהם אלמנטים של אלימות גלויה ונסתרת. השימוש בהם בקונטקסט רגיש ואמוציונאלי, כמו שאלת "ההינתקות" - מעורר יצרים נסתרים ואפלים שיכולים להביא לידי מעשים - כאשר התבטאויות והסתות מעין אלה - עמדו ברקע רצח פוליטי של ראש ממשלה ב-95.
לדעתי - לא החותמים על עצומה או חותמים על מכתבים הם אנשים מסוכנים - הסכנה נובעת מאלו שעלולים לפרש אותם לא נכון - ולעשות מעשה. הסכנה טמונה - לא בנדיה מטר, אלא בשניים שלושה תימהוניים - שיכולים לפרש את קריאתה למעשים כנגד "משתפים" ובוגדים.
בג"צ, לדעתי, בפסקת הדין "ג'נין ג'נין" - הרחיק לכת והגמיש יתר על המידה, את פירוש המושג חופש הדיבור והיצירה - דבר שיתבטא בעתיד בקושי לבלום התבטאויות ויצירות שבהן יש אלימות, הסתה, שקרים, האשמות שווא - שכל אחד מהם הוא אלמנט טעון של אלימות חבוייה.
בפסק דין ג'נין ג'נין - חרג בג"צ מגבולות סמכותו בפרשנות נרחבת וגמישה ובכך הפר את האיזון שבין המציאות המעשית המשפטית ואינטרס הציבור, לבין פרשנות אקדמית אוניברסאלית, בלתי נשלטת של המושגים "חופש הדיבור והיצירה" - כאשר משמעות הדברים - עליונות החופש על קדושת החיים, האמת והעובדות. לדעתי זאת טעות קשה ומסוכנת.
שלא תהיה אי הבנה - חופש ביטוי, חופש יצירה - הם עקרונות נעלים ואבני יסוד בחברה מודרנית דמוקרטית, אך שום עקרון, אינו נעלה ועומד מעל המציאות, מעל זרימת החיים ומהותם, מעל המוסד החברתי והאמונה שבלב - ועליונות קידוש החיים.
עקרונות היסוד, משקפים את המציאות, מנסים לשפרה ולשאוף להעלותם לגבהים, אך אינם מנותקים מההוויה הקיומית ואינם מתעלמים מעובדות החיים והמצב בו נמצאת החברה הן מבחינה ביטחונית והן מבחינה מוסרית.
"חופש הדיבור והיצירה" - אינו יסוד מקודש, הוא נתון לביקורת החברה ומכך גם לביקורת בג"צ. וכבר אמרו בתי המשפט, לרבות פסיקה של הנשיא ברק ושופטיו - שגם ל"חופש הביטוי" יש גבולות ושמדינה דמוקרטית רשאית ולפעמים אף חייבת להלחם ולהגביל זכות זו אם יש בה אלמנטים הרסניים מסיתים וזדוניים שמביאים לפגיעה באושיות החברה הדמוקרטית הישראלית. כלומר: "חופש ביטוי" - כן בגבולות סבירים ומבוקרים "חופש הסתה" - חופש המרדה, חופש לקרוא לשבירת קודים מוסריים, להדיח אחרים, לעשות מעשים בעקבות "מסרים" מעוותים בשום אופן לא.
האם יש צורך בחקיקה מיוחדת בנסיבות אלה? התשובה היא לא. יש בחוק את כל הכלים הנחוצים להלחם בתופעות חריגות ומסוכנות - צריך רק פרשנות יותר מצמצמת, דינמית, אך אגרסיבית ומעשית.
רבותי, אנו רק בתחילת הדרך של המאבק הפוליטי ועוד נכונה לנו הרבה הצהרות, גילוי דעת, הפגנות כמקובל בחברה דמוקרטית ערנית ויוצרת. לכן על הצדדים גם להיות מוכנים וגם לרסן את עצמם, כדי לא לגלוש ולעבור גבולות מוסכמים ובוודאי לא להגיע לידי מעשים בלתי חוקיים או מעשי אלימות שאין מהם חזרה וחרטה.
על הפרקליטות - להיות ערה ונחרצת על כל עבירת חוק ועל זרועות הביטחון למנוע מעשי העבר וקלות הראש שמא הסכנה תבוא מתוכנו ולא מאויבינו.
עלינו לשמור את עקרונות היסוד של מדינה דמוקרטית ואת הגבולות והמגבלות של שלטון החוק.
___________________________
הכותב הוא עורך-דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי. היה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות, ופרשן משפטי בהווה.
