הרב שלמה אבינר קרא בפומבי - והדבר התפרסם בכל כלי התקשורת בקול תרועה - שאסור לסרב פקודה בפינוי ישובי גוש קטיף. כידוע, הרב אבינר מתנגד לפינוי. אך בשם שמירה על אחדות הצבא הוא מבקש לטעון כי יש להישמע להוראות הקצינים. הוא גם טוען כי העבירה - ואף הוא מודה שזו אכן עבירה - לא מוטלת על הכתפיים של החיילים המבצעים את הפקודה הבלתי כשרה והמסוכנת, ולא על הקצינים הממונים עליהם. לטענתו, האחריות מוטלת על הכלל. מי הוא הכלל והיכן מתגורר, זאת לא אמר.
תמהני. היש דבר כזה שנקרא "אחריות הכלל הפוטרת את הפרט"? היש שליח לדבר עבירה? האם יוכל מישהו לבוא ולטעון כי המעשים ייעשו על ידו, ואילו האחריות עליהם תוטל על אחר? האם מי שהיום ינשל את היהודי מאדמתו, בכוח יגרש אותו מביתו, יחפור את מתיו ממקום מנוחתם, יעלה עם הדחפור על בית הכנסת ועל כל הנקרה בדרכו, יוכל לטעון בעוד מספר ימים, חודשים או אף שנים כי ידיו לא שפכו את דמה של הארץ הזאת?
לסוגיה זו כבר נדרשו רבים. במשפט נירנברג ישב הרכב מיוחד של שופטים, וקבע קביעה תקדימית ועקרונית כי כאשר ניתנת פקודה בלתי חוקית בעליל, על היחיד הזכות - ובעיקר החובה - לסרב לבצע אותה פקודה. במידה ולא יעשה זאת, האחריות על מעשיו תהיה שלו, ושלו בלבד, ועליה הוא יתן את הדין. על סמך הכרעה זו פושעי מלחמה נאציים הורשעו, אף כי טענו כי "מילאו פקודות", ולא - היו מוצאים להורג על בגידה בשעת חרום. אולם השופטים קבעו ותבעו כי עליהם היה לסרב. גם במחיר החיים. כי האחריות היא אישית, ואין כל אחריות אחרת. יתירה מזאת, עיקרון נירנברג חל גם למפרע, כי אין הוא עיקרון משפטי מופשט שדינו לא יחול למפרע, אלא עקרון טבעי ומובן מאליו. הבחירה שעמדה בפני קצינים וחיילים אז היתה בין מוות בכבוד, על טוהר האחריות האישית, ובין מוות בביזיון, על טומאת השותפות לפשע של כולם. קביעה זו הועמדה במבחן משפטי מספר פעמים, ולא יצאו עליה עוררין. בהסתמך על עיקרון נירנברג, בישראל הוכרע גם דינו של אייכמן, חרף טענותיו כי "ביצע פקודות". הוא הומת בעוונו שלו. וכתשובת רבה לאותו אחד שראש העיר (הלא הוא ה"כלל"...) ציווה עליו שיהרוג מישהו, ואם לא יומת: "לקטלוך ולא תיקטול, מי יימר דדמא דידך סומק טפי," שיהרגו אותך, ולא תהרוג, מי יאמר שדמך אדום יותר (סנהדרין, עד, עמ' א). היש לך "אין שליח לדבר עבירה", ולו גם במחיר חייך, יותר מזה?
הדמיון משווע. כל הטוען כי "זה שונה" מטעה רק את עצמו, לכל היותר. בישראל של 2004, אנחנו נאבקים על קיומנו, ובעיקר - על זהותנו. אם נאבד או נטשטש אותה עד בלי היכר, דיננו יהיה חדלון.
כל חייל וקצין חייב לזכור: בעוד שלושים שנה נכדיו ישאלו אותו: "סבא, איפה היית באותם הימים?". מה יענה?! "בכל כוחי ומאודי גרשתי יהודים מארצם. אך אל דאגה, נכדי, זו לא היתה אחריותי. אני הייתי אף אחד, רק המבצע. האחריות היא של הכלל."
סולז'ניצין קרא לאלה שבלילות הקרים הרוסיים של שנות סטלין הסתובבו בזינזנה, ערכו חיפושים והעלימו אנשים ללא שוב, "מבצענים". מבצענים עלומי שם היו הכלי המשחית האימתני ביותר של שנות הטיהורים. מבצענים אנונימיים שפעלו בשרות הכלל והסתתרו מאחורי גבו, אחראיים למותם של לפחות 30 מיליון איש. הנכדים שלהם שואלים אותם, "סבא, מה עשית באותן השנים?" והם שותקים...
איש אינו מדבר היום על גזר דין מוות. הבחירה של היום היא בין קטנות דעת של שכירי חרב המוכנים להיות שותפים לפשע, לבין גבורה אזרחית של לוחמים אמיצים שאת גבורתם הם הקדישו להגנה על עמם. הבחירה היא בין ה"כלל" שהוא הדיקטטורה העיוורת של "אף אחד", לבין הכלל שזה אני ואתה ואנחנו.
אל דאגה. איני משווה מעשיו של אף אחד למעשיהם של הנאצים. גם אין בכוונתי לעשות כל שימוש בשואה. טענתי היא כי סוגיית האחריות האישית על מעשה פשע נדונה והוכרעה, פעם אחר פעם. זו סוגיה אנושית והיסטורית כאחת. זו שאלה של היסטוריה אישית, של היסטוריה בה כולנו חלק שיש בו ממש, ולא רק היסטוריה "כללית" המתחוללת מעל לראשנו.
לפני 13 שנה הייתי בשליחות ברוסיה. בימים הראשונים של סתיו 91, הגעתי לצורך שליחותי לעיר הבירה מוסקבה. מצאתי את עצמי באמצע ניסיון הפיכה של אנשי צבא קומוניסטים. הנשיא דאז, גורבצ'וב, נתפס והיה נתון במעצר. הגנרלים ריכזו מסביב למוסקבה דיוויזיות של הקג"ב, קומנדו ושריון. מאות טנקים התפרסו ברחבי מוסקבה, תותחים מכוונים אל הבית הלבן, כפי שמאז מכונה המבנה בו התבצרה הממשלה במצור. אלפי חיילי קומנדו וקג"ב הידועים בהיעדר מוחלט של אנושיות, פילחו את העיר במחסומים והתמקמו בנקודות זינוק. מנגד, מאות אלפי אזרחים חצצו בגופם בין הכוחות המזויינים לבית הנצור שהיה לסמל של תקוותם ההולכת ודועכת לנגד עיניהם. הם באו להגן על חרותם ועתידם, על אף שהיו נואשים. איש לא ידע מה יילד יום. מסביב למדורות של לילות סתיו קרים של מוסקבה, אנשים דיברו על טבח הקרב ובא, כמיטב המסורת הרוסית והקומוניסטית העתיקה. אחרי מספר ימים, כשכבר החלה הספירה לאחור, נפל דבר. מפקד טנק צעיר אחד כבן 22-23 ניצב על הטנק שבפיקודו ובקול רועד הורה לנהג לסובב את הצריח ב-180 מעלות.
למזלו, קרה נס. מעטים זוכים לראות את ההיסטוריה שהם חוללו, מתחוללת לנגד עיניהם. פלוגת טנקים אחת אחר השניה היתה מקבלת את הפקודה שרוסיה טרם ידעה עליה, פקודת חיילים שהם קודם כל אזרחים גיבורים. בזה אחר זה, במורד הרחוב לאורך הנהר החוצה את מוסקבה, התותחים סובבו על צירם ברעש מחריש אוזניים. ממאיימים על האזרחים, הם הפכו למגיניהם, כי - כפי שהבין אותו ילד בן 22-23 ברגע ההשראה - לשם כך נועדו. שעה ארוכה נשמעו קריאות הידד של מאות אלפי אזרחים שחייהם ועתידם ניתנו להם במתנה. היתה זו תחילת הסוף של ניסיון ההפיכה הקומוניסטית. היה זה תחילתו של עידן חדש ברוסיה, בו כולם הבינו כי ה"כלל" הוא לא מושג אידיולוגי נטול זהות של קומיסר מפלגה מעורטל פנים ומעוטר פרבלום. הכלל מורכב מאזרחים הנאבקים על זכותם לזהותם, מקצינים ולוחמים המגלים גבורה אזרחית ומבררים לעצמם מה משמעות המושג "זהות", ושל מי ולמען מה הזהות הזאת.
אותו קצין זוטר הבין שברגע גורלי זה ה"כלל" זה הוא, או אף אחד. הוא קיבל את ההכרעה ההיסטורית שהוא לא יהיה גלגל השיניים של מכונת אימה העומדת לגרוס לאבק את התקווה של עמו. הוא בחר שלא לחיות באנונימיות העלובה של פרט המסתתר בצלו האימתני של הכלל מחוק הפנים. הוא החליט שהוא הכלל של מחר, ולו גם במחיר חייו האישיים שלו היום. העולם החסיר פעימה, ואותו קצין זוטר שינה את פני ההיסטוריה, וקנה את עולמו.
שלוש שנים מאוחר יותר והרבה יותר מזרחה, בכיכר טיאננמן שבלב לבה של סין, ראינו טנקים אחרים. מאה וארבע עשרה אנשים צעירים הועלו על המזבח הטמא של הכלל של סין הקומוניסטית. אבל כולנו יודעים: אותם טנקים שייכים לעבר, על אף שהם עוד מתגלגלים בשאון אי שם ברחובות בייג'ין או עיר סינית אחרת. אותם מאה וארבע עשרה איש הם ההיסטוריה של העתיד.
האם לעת כזאת במחוזותינו אנו, המושג "כלל" לא הפך לאבן נגף, או לעתים לעלה תאנה, כדי לכסות על ערוות הפשע הנעשה בשם משהו או מישהו שאין לו שם, אין לו פנים, אין לו עתיד, אין לו זהות?...
בניגוד למיתוס המפא"יניקי, זכויות לא נמדדות בזמן עבר. אין אזרחים, אין קצינים ואין חיילים שקנו את עולמם אחת ולתמיד. אין איש שקונה לעצמו זכויות בלעדיות בהיכל התהילה של גבורה. גבורתנו בקרב של אתמול אינה פוטרת אותנו מלמסור את הנפש גם היום, למען המחר. כל רגע אנחנו מכריעים מחדש מי אנחנו. כל יום אנחנו עומדים במבחן. כל יום עלינו לבחור. דין זה תקף גם לגבי רבנים.
הרב שלמה אבינר: יתכן ולא תשתכנע מדבריי היום, כי איני אלא איש פשוט ומדבר בקולי שלי. יתכן גם שכשיבוא התור של בית אל ומבואותיה, אתה תגזור על עצמך גזירה שווה מאברהם אבינו של עקידת יצחק ותשתוק, כי אתה הנוגע בדבר. יתכן גם שכשיבוא התור של אברהם ויצחק עצמם, של אבותינו ואמותינו הקדושים בחברון, אתה תשתוק, אף כי איני יכול להעלות על דעתי למה. אבל כשיבוא התור של ירושלים, שם אתה תדבר. כי תדע, כפי שאתה יודע היום, שהסכנה שבביתור ירושלים היא ללא שיעור, ואין דבר שיעמוד בפניה. למה שלא תקדים את פני הרעה, ולא תאמר שמתלול זה סופו בצוק, ומאחורי הצוק נפערת התהום, אותה רואים אנחנו כולנו כבר היום? למה שלא תרים את קולך לפני שבשאון ההרס כבר איש לא ישמע אותו עוד?
הרב שלמה אבינר, איך אתה רוצה שייזכר הצבא הישראלי של 2004? כצבא מוסקבה של 1991 או כצבא כיכר טיאננמן של 1994? תענה פשוט, ואל תגיד שאני, או אנחנו כולנו, לא נבין. אנחנו נבין. כי אנחנו כבר מתחילים להבין, ותקוותי שלא מאוחר מדאי. בסופו של דבר, כולנו נישפט במשפטה חסר הפניות של ההיסטוריה, בין אם נבין עד הסוף ובין אם נבין רק חצי, בין אם נרצה ובין אם לאו. משפט ההיסטוריה הוא ללא משוא-פנים, וחד כתער. יש רגעים בהם ההיסטוריה נעשית. עכשיו זה הרגע. כי מדובר בזהות שלי, ושלך, ושל כולנו. לשם אותה זהות - ורק לשמה - עשינו את הבחירה הגורלית לחיות בארץ הזאת, אני ואתה.
ההיסטוריה של מחר נעשית היום. הלנצח נהיה עבדים נרצעים של ה"כלל" שאין לו פנים ואין לו זהות, אל חדלוננו העלוב חסר הרחמים? או כבר בא מועד, אנו מביטים סביבנו ומגלים כי לא נותר שום כלל אחר, וה"כלל" זה אנחנו עצמינו, בנינו ונשינו וזקנינו, בחיינו ובמותנו, באמת ובאמונה?
איש לא יפטור אותנו ממעשה גבורה של היום, שיכריע מהו הכלל לפיו יש לנהוג מחר. היום הזה בוא יבוא, אתך או בלעדיך. השאלה היא רק מה תהיה הבחירה שלך בזה היום. איך תיזכר אתה, ואיך איזכר אני, ואיך ניזכר אנחנו, כל אחד מאתנו, כפרטים וככלל. אחד אחד.
אפרים רוזנשטיין
אדמות ישי, חברון
נ.ב. בהתחלה שלחתי מכתב דלעיל אישית לרב אבינר. תגובתו היתה: "כמובן, אי אפשר לסמוך על מה שאומרים בשמו של אדם. תרצה לדעת מה דעתי, תוכל לקרוא את המאמרים ממש שכתבתי או שאכתוב." לצערי, לא מצאתי תגובה זו מספקת, וכפי שעיני הרואים רואות. לכן החלטתי להסב מכתב זה למכתב גלוי.
