שלום רב גברת מאור היקרה,
כלקוח קטן מכל בחינה שהיא בבנק הגדול שאת עומדת בראשו, אני מרשה לעצמי לפנות אלייך בבקשה פשוטה, טבעית ואנושית מאין כמוה: אנא, אל תעלי את הריבית. אף לא בפרומיל. שום כלום. אין סיבה להעלותה. אין הצדקה להעלאתה. בנק לאומי רווחי בטירוף, כפי שאת בוודאי יודעת, בוודאי טוב ממני. בכיריו, ואת בראשם, מרוויחים - שיהיה לכם לבריאות ולמזל - הון עתק. ביושר (בוודאי ביושר. איש אינו חושד בכשרים).
גברתי המנכ"לית,
אין שום נימוק כלכלי שיתמוך ברעיון הכמעט לא מוסרי הזה. אין שום עילה להעלאה. אתם גובים, באמצעות עמלות בלבד, סכום דמיוני, כמעט הזוי, של כסף. עמלת שורה. עמלת שררה. אנא אערף. אין-ספור עמלות. אדם לעמלה יולד.
אם, אמנם, גם את עומדת מאחורי הביטוי הכוזב "הוא לא רק בנק הוא גם ידיד" (יפה קריצה לשועלים...) הנה לך סיבה לביטול ההעלאה המתוכננת. בידידות לא מתחשבנים על כל שקל. לא עושים חשבון על קוצו של יוד. בידידות - נדיבים. פותחים את הלב. אבל נעזוב שירה ונעבור לפרוזה.
אני לקוח מתמיד, צייתן, סבלן. נשבע לך, גברתי. בי נשבעתי. אני עומד, כמו רבים אחרים, בתור ארוך ומתפתל, לולייני וקופצני, מול פקידים שמתחלפים בתכיפות שבה מתחלפים שערי המטבעות השונים (זה נכון שהם "עובדי קבלן", המועסקים על-ידי חברות כוח אדם, המשתמשות בהן, סוחטות ומנצלות אותם ונפטרות מהם רגע לפני שהמשך העסקתם יחייב לתת להם תנאים ש"עולים כסף?") נושף בעורפם של אנשים חסרי סבלנות ועצבניים שממתינים גם הם דקות ארוכות, חצאי שעות, לפעמים יותר, עד שיגיע תורם. ואז...
אז, גברת מאור, נכנס איש שהבנק חפץ ביקרו ונהנה ממנו. בלי תור, אלא מה, אלא מי. הבלי-תור מחייך. הוא מניח את הפאוץ' עם חפיסות הצ'קים והשטרות. מחליף צ'אפחות, מריץ דאחקות. כולם הם "אחי" שלו. (אולי אינך מכירה את ההווי הזה ואת ההוויה הזו, שבה צומחים ביטויי הקרבה המזויפים, הדביקים, האופייניים לנו כמו אורך התור ועצבנותם של הממתינים בו). אנחנו ממתינים.
כולנו ממסרים דחויים. הזמן שטס לך, זוחל לנו, לקוחותייך. אפילו כוס מים לא מוצעת לנו (מה, באמת אי אפשר לממן מתקן של מים מינרליים לרווחת הלקוחות? אנחנו באים מהרחוב, מהחום, מהצמאון). נכון, זה כסף קטן, אבל כולנו - לבד ממך ומשאר הבכירים - כספים קטנים.
כן, אני לקוח של הבנק שלך. אלמלא פקידים ופקידות נחמדים מאוד שמשרתים אותי באדיבות ובסבלנות - מתי וציפי לדוגמה (ולמופת!) - הייתי מתפתה להעביר את מעט הכספים שלי שצבורים בתוכניות חיסכון צנועות למשמורתו ולפיקדונותיו של בנק אחר, גם אם קטן יותר. אבל...
היושר וההגינות מחייבים להודות: בבנקים אחרים התמונה אינה ורדוה יותר. גם שם מתקיימות, בחוזק ובתוקף אוניברסליים של חוק טבע עליון, רודנותו השקטה והשרירותית ועריצותו הסמויה והדורסנית של הכסף הגדול; של ההון בכלל ושל בעליו בפרט. אני לא כועס עליכם. אני גם לא מקנא. למה לי? די לי בשלי. קב ונקי. לא אכנס לנעליים הגדולות, היקרות והיוקרתיות של איש מהבכירים. אני מבין שזה המצב, שזה העולם, שאלה החיים. רק רציתי שתדעי, גליה.
את אינך מכירה אותי. אני, סתם לקוח אקראי, אחד מרבים, רובם ככולם אנונימיים מן הסתם (אף כי המשוררת זלדה כתבה בשעתו "לכל איש יש שם"). תייחדי, בבקשה, זמן קטן לקריאה ולקשב. גם לי יש מה להגיד. עינייך הקוראות עדות.
בעיני רוחי, אני מתפתה להאמין (מה, אסור לשגות באשליות?) כי יום יבוא וערב חג - נגיד פסח - אראה בתדפיס הפעולות סעיף קטן, "שי לחג", ובו, לא תאמיני - לא כסף, אף לא שקל, אלא כמה מילות ברכה אישיות, המודות לי, הלקוח, על הבחירה בבנק לאומי.
יהיה יפה ומרגש אם תאחלי לי - כן, כן, לי הקטן והזוטר, שמכל הבנקים שיכולתי לבחור לנהל בהם את חשבוני הקט בחרתי דווקא בבנק שלך. חג שמח. שתי מלים בלבד. לא יעלה לך גרוש. נראה לך?
בנק לאומי מתאפיין ומתהדר בהיותו "לא רק בנק" אלא "גם ידיד". נו. אולי אנחנו מפרשים באופן שונה את המושג ידידות. אפילו לשון הפלגה יוצאת דופן ביצירתיותה לא תוכל לתאר את היחסים בין הבנק וביני כיחסי ידידות. ושוב, אני לא מדבר (ולא כותב) על הידידות היפה, הטבעית והפשוטה, האנושית, שאני מקיים, בקול דממה דקה - כיאה לקול של ידידות - עם אחד מבכירי הפקידים בסניף שבו אני מפקיד ובו אני מופקד. אני מדבר, וכותב, על הדדיות. מה בסך הכל אני מבקש?
אני לא כועס עלייך. אני לא מקנא בך. רק רציתי שתדעי: אולי אני ושכמותי לא מהווים את חלק הארי של הפעילות הבנקאית של בנק לאומי ובוודאי ניתן להסתדר בלעדינו (אף כי הבנק בוודאי אינו מפסיד דבר מגלגול כספי היתרה השלילית המתונה והנשלטת שלנו) אבל בוודאי לא יזיק לך, גברתי, לעצור (לפעמים) טיפה בזרם השוצף של מטלות היום-יום, אילוציו, מתחיו, ולהקשיב גם לקול של האזרח הקטן, שהוא גם, מן הסתם, לקוח זוטר - אבל לקוח. רק רציתי שתדעי. תודה.
