הערבות עודן בוכיות. תשע שנים הן בוכיות על "האיש ההוא", אשר הזמן אינו סוגר ואינו מגליד את פצע הירצחו אלא פותח אותו וזורה עליו מלח. מלח הדמעות. השיר, יפה ונוגה כאז, עצוב עוד יותר כיום, כאשר גם מחברו (נתן יונתן ז"ל) כבר נאסף ואינו.
תשע שנים. בחשאי ובהיחבא, כבמחטף, הגיח האיש חרש מן המארב שבירכתי גרם המדרגות שבכיכר, ירה שלוש יריות. מחטף של רוצח. כך, במחטף, ערום ונכלולי, נישא ללריסה. בחשאי ובהיחבא יתייחד עמה ואם לא - אולי יבריח אליה זרע וייהפך לאבא גנוב. "כשתגדל ילדי", תזמזם לו, או לה, אמו שיר ערש ותגיד לו שיש דברים שלא שואלים.
כשהילדים ישוויצו ב'אבאים' שלהם, ייבוש וייכלם פרי ביאושיו של זרעו המושחת. בפינה, נלעג, מגוחך, מבוזה - " אבא שלך רוצח" - מה הוא יוכל להגיד? במה ישוויץ? במי? כיצד יתגונן?
בשלוש היריות שירה יגאל עמיר בגבו של יצחק רבין הוא קבע גם את הסעיף הראשון בתעודת (תהודת) הזהות של יצחק רבין - ראש הממשלה הראשון שנרצח בישראל. לפני שיגדירו אותו עובדות היותו רמטכ"ל ושגריר, גנרל ופוליטיקאי, מצביא ומדינאי, יגדירו אותו הרצח והרוצח. יותר מאשר יקבעו את מקומו בהסטוריה של עם ישראל ומדינתה מעשיו החשובים, המכוננים, הילתו ותפארתו, תקבע אותו עובדת היותו של חתן פרס נובל לשלום (שלום!) קורבן של רצח.
רבין ייזכר כאיש ירוי, מת. ספק אם ייזכר הודות למעשיו, תפקידיו, משנתו, רוחו, חייו.
אילו חי כיום "האיש ההוא" הזה, הגבר הביישן שהסמיק טיפה אדומה מכל לגימה ומכל מחמאה, רך ורחום וחומל על כל נזקק, נבון ומפוכח, הוא לא היה מוציא מכלל אפשרות היתכנות רצח של ראש ממשלה בישראל.
נ.ב.
אילו עטה שכפ"ץ- - האם היה ניצל?
