אי אפשר שלא לשמוח בשמחתם של פרופ' צ'חנובר ופרופ' הרשקו, שני המדענים הישראליים אשר זכו לקבל ב-10 בדצמבר, ביחד עם מדען אמריקני, את פרס הנובל לכימיה. זהו הישג אישי מעורר השתאות. זוכי פרס נובל תורמים תרומה ייחודית להעשרת הידע האנושי, ולשיפור הבנתנו את סודות החיים והיקום.
יחד עם זאת, משנתו של אלפרד נובל מחייבת אותנו לזכור שאת המדע ניתן לנצל למטרות הרס, השמדה ודיכוי. המאה העשרים רוויה בדם של מאות מיליוני אנשים שנהרגו כתוצאה מפיתוחים טכנולוגיים. היום, יותר מתמיד, ברור כי התקדמות מדעית וטכנולוגית, ללא פיקוח והכוונה לגבי מטרותיה, טומנת בחובה פוטנציאל הרסני. התקדמות בלתי מרוסנת כזו עלולה לזרוע את זרעי הפורענות של המחר. מכאן, שאסור לנתק את המדע מהסביבה החינוכית והערכית שבה הוא מתפתח.
באשר לסביבה החינוכית הישראלית, ראוי כי נשאל את עצמנו: האם מערכת החינוך הישראלית עומדת במשימה הבסיסית לחנך אותנו לכבד את חייו ואת זכויותיו של כל אדם? הרי ה-10 בדצמבר, יום חלוקת פרס נובל, הינו קודם כל יום ההכרזה הבינלאומית בדבר זכויות האדם. ועיקר ההכרזה הוא כי כל אדם זכאי לחירות וכבוד אנושי. האם ערכי היסוד המונחים בבסיס ההכרזה הבינלאומית לזכויות האדם, שאושרה באו"ם ב-1948, הוטמעו במערכת החינוך של מדינה שנוסדה באותה שנה בדיוק?
מעשיה של מדינת ישראל מספקים תשובה ברורה לשאלה זו. מ-1948 ועד 1966 השליטה מדינת ישראל על אזרחיה הערבים שלטון צבאי, שרמס את זכויותיהם הבסיסיות. מ-1967 ועד היום, מחזיקה מדינת ישראל במיליוני פלשתינים בגדה המערבים וברצועת עזה תחת שלטון צבאי ישראלי אלים וגס נפש. הם, שלושה מיליון פלשתינים תושבי השטחים, הינם בני אדם כמונו מכל בחינה למעט מבחינת העין הבוחנת של שלטון הכיבוש. קרוב לארבעה עשורים שהם משוללי הגנה מפני הרג אזרחים, וידוא הריגה בילדים, הרס בתים, השמדת יבולים, מעצרים ללא משפט, הגבלות תנועה חמורות, השפלות במחסומים, ועוד סדרה ארוכה של פגיעות בזכויות האדם הבסיסיות שלהם.
הנה-כי-כן, במשך 55 מתוך 56 שנות קיומה, מדינת ישראל מעידה על עצמה במעשיה כי חינכה את אזרחיה לדיכוי ורמיסת זכויות האדם. מדובר, אפוא, במערכת חינוך ממוסדת שחינכה, באופן שיטתי, לראות בפלשתינים, תושבי הארץ הזו, ילידים נחותים הראויים לחיות כעבדים נרצעים של היהודים "משחררי הארץ". קיים קו ברור המקשר בין הטיהור האתני של 1948, השלטון הצבאי על ערביי הגליל, והכיבוש של הגדה המערבית ורצועת עזה. ואת הקו הזה טוותה מערכת החינוך הישראלית.
היא עשתה זאת באמצעות הסתה מתמדת. יש וההסתה היא גלויה. למשל, במקרה של התחרות הארצית נושאת הפרסים להנצחת מורשתו של רחבעם זאבי (חוזר מנכ"ל משרד החינוך תשס"ה/1). ויש וההסתה היא סמויה. למשל המחיקה המוחלטת מספרי הלימוד של הקיום הפלשתיני בפלשתין שלפני 1948, כולל 450 הכפרים הפלשתיניים שנמחקו על-ידי צה"ל וההגנה ב-1948. מערכת חינוך המחנכת שמדינת ישראל קמה כדמוקרטיה זה דבר חיובי. אבל כשהיא מסתירה שהכוונה לדמוקרטיה ליהודים בלבד - זו כבר מערכת נגועה.
נאמר במקורותינו: "דרך ארץ קדמה לתורה" (תנא דבי אליהו, פרק י). משמעותו האקטואלית של הפתגם התלמודי כי הידע האנושי הינו אמצעי להגשמת המטרה של חברה צודקת. מכאן, שהחינוך לערכים קודם בחשיבותו לחינוך הטכנולוגי. בזמן שהמדינה משעבדת את ההישגים הטכנולוגיים והמדעיים שלה לטובת הדיכוי והנישול של עם שלם, אין היא יכולה להתעטף בגאווה בשל הישגיהם המדעיים של שניים ממדעניה. במקום לטפוח לעצמם על השכם, טוב יעשו קברניטי מערכת החינוך של אותה מדינה אם יקימו קול צעקה בפתחו של כל בית ספר ובשעריה של כל אוניברסיטה בארץ.
על-מנת לתקן את מה שמערכת החינוך המגוייסת קילקלה במשך דורות, צריכים המורים והמורות בישראל להתגייס במרץ לטובת המאבק למען זכויות אדם. יום חלוקת פרס נובל לחתנים הישראלים, ב-10 לדצמבר, הוא גם יום ציון בינלאומי לזכויות האדם. זהו בהחלט מועד ראוי להתחיל בו את השינוי.
על-מנת שהשינוי יהיה אמיתי, בראש ובראשונה, על מערכת החינוך להכיר בכך שמדינת ישראל, מאז הקמתה, לצד הדברים הטובים שעשתה, גם קיפחה ונישלה את בני העם הפלשתיני. על המורים לעודד את התלמידים להאבק ללא לאות למען סיום משטר הכיבוש והדיכוי, מבלי לפחד כי בכך הם מערבבים "פוליטיקה". ההכרזה הבינלאומית בדבר זכויות האדם, כמו גם שורת אמנות נוספות שישראל חתמה עליהן אך מעולם לא קיימה אותן, הן חומר חינוכי לא פחות חיוני מתנ"ך ומועדי ישראל. זהו חומר שאמור היה להיות ה"ליבה" של כל תוכנית לימודים בכל בית ספר בארץ.
השינוי הנדרש הוא ללא ספק שינוי בסדר גודל שמערכות מעטות יכולות לבצע בלי לקרוס. אבל אם השינוי הזה לא יבוצע בהקדם, סביר להניח שלא רק שלא נזכה לחתני פרס נובל ישראלים נוספים, אלא שהעתיד שלנו כמדינה יהודית ודמוקרטית נמצא כבר מאחרינו. או שנשתנה, נכבד את זכויות האדם, ואולי נזכה להיות אור לגויים, או שנשאר על הדרך בה אנו מתדרדרים כבר יותר מחמישים שנה אל סוף אלים ומיותר של החלום הישראלי-יהודי-ציוני.