1) לוחמה זעירה ושקטה:
במקום להכנס עם טור שריון מאובזר כמו לקרב נגד ארמיה שלמה, להכניס יחידות קטנות של לוחמים, בבגדים שחורים, עם אפודים מינימליים, מקלעים מצוידים במשתיקי קול מלאים, ראיית לילה, וכך באישון לילה להכנס ולתפוס את בעלי הקלצ'ניקובים, ולהלחם בחמאס ובג'יהאד. אם כבר מתכננים פעולה צבאית גדולה, אז אפשר לעשות אחרת:
להתייצב עם כל הכוחות הצבאיים המשוריינים מצד אחד, ולתת ליחידות השקטות לפעול במהירות כמה שעות לפני, מהצד השני. לתפוס את היורים מאחור, בסימטאות, במחנות, בין השכונות, בתחבולה, בזריזות, ביעילות, בקרב ולא בסירבול, באיטיות, ברעש תקשורתי ובלי אפקטיביות.
2) רשות אזרחית לחוסן לאומי:
לא כמליצה. נט"ל היא אולי הדבר המשפיל ביותר שמוצע לציבור הישראלי בהתמודדות מול הטרור. משמעותה היא שמי שפונה אליה הוא "נפגע" או "מוגבל", או סתם "מתוסבך נפשית" כמו הפונים לער"ן, או למחלקות הסגורות.
החוסן הלאומי צריך להתפתח בקבוצות פרודוקטיביות (קבוצות תמיכה) שמעודדות דיאלוג בין אנשים הסובלים מפחדים מטרור, ומציעות לפתח שלבים, התגוננות עצמית, ושיח ער על איומי הטרור. שיטות שלבים כמו פיתוח אסרטיביות ונחישות, ולא שיטת "דיבורי פחדים" כמו להפתר מ"תסביך אדיפוס".
הרשות האזרחית לחוסן לאומי, צריכה לפתוח קו להצעות ביטחונית, שבו האזרחים יוכלו לפנות בחשאיות ולתת הצעות למערכת הביטחון ללוחמה בטרור. הצעות אלה יכולות להיות טובות לא פחות מההצעות של אלופי צה"ל, ויש לאזרחים זכות מלאה להציע את הדרכים למיגננה על ילדיהם, משום שהאזרחים הם עיקר הנופלים במלחמת הטרור.
לידיעת השב"כ, הקו גם יכול לשמש מידע טוב למודיעין על קיצונים, ואולי לחסוך ועדת חקירה או שתיים.
3) להגיב ישירות נגד משפחות המתאבדים:
לפרסם תמונות של הורי המתאבדים בסניפי הדואר והבנקים, לשלול מהם זכות עבודה בישראל, ולשלול מהם זכות כניסה לישראל או יציאה מעבר לשטחים. יש לפגוע בבתי המתאבדים. במקום להתקיף בטילים מתקן ריק של הרשות, יש להודיע למשפחה להתפנות ולהתקיף את ביתה ישירות בטילים. המלחמה בטרור צריכה להיות אזרחית בחלקה
גם כן, וזהו פתרון "לא קונבנציונלי".
4) לוחמה פסיכולוגית נגדית:
משפטי ראווה לבכירי חמאס וג'יהאד.
מותר לנו ללמוד ממדינות ערב, וממדינות זרות, בדרך כיצד להתמודד מול טרוריסטים. האפקט, של בכירי הדרג "המדיני"
של החמאס במשפט פומבי בכלוב זכוכית או בכלוב ברזל, הוא אפקט פסיכולוגי לא פחות טוב וישיר מלשפוט אותם בהמוניהם בחשאיות ולשים בכלא. צריך לשדר חלק מהמשפטים של הבכירים עם כתוביות בערבית. ורצוי שיהיו לבושים בבגדי שב"ס עם אזיקים על הידיים, ואם איזו דמעה תטפטף מבין עיניהם הרי זה יתרון פסיכולוגי עצום.
דובר צה"ל בערבית:
גם הצבא יכול לפתוח יחידת דובר צה"ל בערבית, רצוי גם תחנת טלוויזיה קטנה וגלי צה"ל קטנים בשפה הערבית. בעיקר יש לשדר שם בשפה של תושבי השטחים, ורצוי גם להשתמש בטקטיקות של חיזבאללה, עם תמונות בלעדיות של מחבלי חמאס שנהרגים ותוך כדי הריגתם. גם רצוי (כמו שהאמריקנים עושים) לשחרר יותר סרטי צילום של הפגזות צה"ל. מדוע אי אפשר לצאת בקמפיין "תראו מה החמאס עושה לכם?" בשטחים?
מותר להשיב במרגמות:
אם הפלשתינים רוגמים, גם לצה"ל מותר לרגום בחזרה. אין בזה פחיתות כבוד ויש בזה אפקט פסיכולוגי, משום שהמסר שאם הפלשתינים מנסים באמצעיהם הדלים לרגום אותנו, בשבילנו זאת לא בעיה להחזיר לכם פי מאה באותו אמצעי.
"לא לפחד כלל":
במלחמה בטרור יש לגבש ולחזק את החוסן הנפשי של האזרחים. היה רצוי לתרגל את נוסבאום/דניאל ושאר כתבי הפיגועים, איך לא מכניסים את הציבור לפאניקה, כמו הכתבים ברשתות לא מתוחכמות כמו סי.אן.אן ואחרים. מצעד ההרתעות והשידורים החוזרים של מהדורת החדשות של טלוויזית אל-מנאר ואל-ג'זירה לא תורם לחוסן הלאומי. אין הכוונה שלא צריך לדווח, אבל המידה צריכה להשמר. מדוע האמריקנים יכולים לקריין מעל קולו של בן-לאדן, ואנחנו חייבים לשמוע את מר נסראללה בכל נאומו בערוץ 2. אפשר ישר להתחיל לקלוט אל-מנאר.
