בפרק הראשון בסדרה [ראו קישור], הראנו כיצד לאחר קביעת הלכת שולמן, נוצרו לחצים מתוכננים מצד גורמים מעוניינים ובראשם חברת אבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב, אשר גרמו, בראשית שנות התשעים, לשתי התפתחויות משמעותיות, בכל הנוגע לביטוח ופיצוי נפגעי תאונות הדרכים. המהלך הראשון נגע לניסיון לקצץ בזכויות הנפגעים ויוזמה לכינון ועדת ברנזון, השניה בה הוצעו הצעות מרחיקות לכת שתכליתן לקצץ בזכויות הנפגעים "הקלים" [והיו מחשבות רבות גם מעבר לכך]. המהלך השני היה חקיקת תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים, שהפך להיות לסיוט לפרשני החוק, אך גם, כר מרעה דשן לכל עורכי הדין והשופטים העוסקים בתחום. לא הזכרנו עד עתה גורם נכבד מאד, אשר דחף וסייע ליוזמה לקיצוץ זכויות נפגעים, מאחר וגורם זה פעל בצינעה, מאחורי הקלעים, אך לכל מי שעסק בתחום היה ברור כי גורם זה מגלה פעילות רבה בנושא.
כוונתי, כמובן, להנהלת בתי המשפט וחלק משמעותי וקובע בציבור השופטים, לרבות, כנראה, נשיא בית המשפט העליון, אשר משום מה אימצו את הדעה, המופרכת מעקרה, לפיה הטיפול בנפגעי תאונות דרכים מעיק על מערכת המשפט, ויש להעבירו מחוץ למערכת זו. הווה אומר, למוסד לביטוח לאומי.
כאן היינו עדים למספר תופעות מדהימות. שופטים ואנשי משפט שלא היו מעלים בדעתם למנוע את זכות הגישה המקודשת לערכאות מאזרח, שנסע לטיול בלתי מוצלח בחו"ל, לתבוע את נזקיו, לא היססו לדרוש למנוע זכות דומה מנפגעי תאונות דרכים. כל אדם אשר יש לו תביעה ולו הפעוטה ביותר, הנוגעת לארון שלא סופק לו במועד, שערי בית המשפט ושערי בית המשפט לתביעות קטנות פתוחות לפניו לרווחה, אך שופטים רבים ובכירים היו נכונים, ללא כל היסוס מוסרי, לסגור שערי בית המשפט מפני נפגעי גוף. חלקם נימק מגבלה זו ככזו שנועדה לחול רק על פגיעות "קלות" ולא היו נכונים להקשיב לטענה כי גם פגיעה שגרמה לשבר פשוט ושגרמה לנפגע אי כושר עבודה של 3 חודשים היא משמעותית מאד עבור אותו נפגע [במיוחד אם נפגע זה נמנה על רובו של הציבור, שאבדן משכורת אחת היא עבור מהלומה כלכלית כבדה].
נקודת המוצא, לכל שיטת משפט ליברלית, הנה ערך הפרט וזכויות האדם כפרט. שיטת המשפט שלנו נועדה להגן על הפרט חייו ורכושו [ראה חוק יסוד כבוד האדם וחירותו]. מנקודת מוצא זו נובע, בהכרח העיקרון, כי כל פרט הנפגע בגופו או ברכושו זכאי לפיצוי על פי העיקרון של השבת המצב לקדמותו ועיקרון זה אינו סובל הכרעה סטטיסטית, אלא, מחייב כי עניינו של כל נפגע יידון באופן פרטני, על-פי הפגיעה המיוחדת שאירעה לו ועל-פי תיקון המצב הנדרש עבורו.
לנגד עינינו המשתאות נגלה חזיון מדהים. ראינו כיצד אנשי הון וליברלים דגולים, הסבורים כי כל שיטת הקצבאות והביטוח הלאומי פשטה רגל, העושים הכל כדי לפגוע בזכויות נכים ומוגבלים, גם במוסד לביטוח לאומי, חברו יחד לשופטים המבקשים לעבוד פחות קשה, ולחברות ביטוח שביקשו לשלם פחות פיצויים, למרות רווחי העתק שלהן, וכולם, במקהלה אחת זעקו, במלוא גרון, כי את הטיפול בנפגעי תאונות הדרכים חייבים, פשוט מוכרחים, להעביר למוסד לביטוח לאומי.
בשלב זה [ונכון לעכשיו] התפרדה מעט חבילת התומכים "ברפורמה" שנועדה להוציא את תחום תאונות הטיפול בתאונות הדרכים מבתי המשפט. כפי שהראנו, חברות הביטוח רואות כיום בהסדר הביטוח, על-פי החוק, מכרה זהב ממש ותוהות מדוע יש לשחוט תרנגולת המטילה ביצי זהב. אבנר-שהיווה תאגיד של כלל חברות הביטוח, נמצא בשלבי חיסול ורק חלק ממערכת המשפט, עדיין מנסה להשיג את המטרה המיוחלת. למדנו לדעת כי יש למערכת המשפט היכולת להניע תהליכי שינוי מזיקים ביותר, כמו הרפורמה במערכת המשפט. עובדה זו מחייבת אותנו לעמוד על המשמר ולחשוף את המניעים האמיתיים שעומדים ביסוד ההצעות, מניעים שדבר אין להם עם שיפור השירות לציבור.
הדבר המדהים בפרשה מתמשכת זו, הוא חשיפת העובדה כי מערכת המשפט, משיקולי "יעילות" נכונה להתעלם מערכי יסוד, ומצוקת הפרט שנפגע בגופו ממש אינה מעניינת אותה במיוחד. דברים אלו אמנם עושים עוול לרוב השופטים הרואים במלאכתם מלאכת קודש ואינם גורסים כי יש להקריב כל ערך על מזבח היעילות, אך דומה כי דווקא קולם של אלו אינו נשמע בברור, אולי מאחר וראשי המערכת משדרים מסר שונה.
לאור האמור לעיל, אימצו כמה עורכי דין העוסקים בתחום את תיאורית הקונספירציה ביחס להלכת שולמן. לטענתם לא באה הלכת שולמן לעולם, אלא כדי להוות מתג התנעה שיגרום לפיצוץ, שיניע תהליך מחאה מצד חברות הביטוח וגורמים מעונינים אחרים, ואשר יביא בסופו של דבר להוצאת תחום הטיפול בנפגעי תאונות דרכים מבתי המשפט. איני סבור כלל כי תיאורית הקונספירציה נכונה. הלכת שולמן הייתה ונותרה אחת ההלכות הנכונות והמועילות ביותר שניתנו על-ידי בית המשפט העליון, ואני תומך, כמעט ללא סייג, בחזרה להלכה זו. לא הייתי נדרש לתיאוריה זו, אלמלא היא חשפה את תהומות חוסר האמון כלפי כוונותיה ומגמותיה של מערכת המשפט
כאשר ישוכנעו הכול כי הכוונה לפגוע בזכותם של נפגעי תאונות דרכים וכך גם נפגעים אחרים [כמו נפגעי רשלנות רפואית] אינה עומדת יותר על הפרק, ניתן יהיה לשקול דרכים נוספות לייעול הדיון בעניינם, תוך שיתוף פעולה בין כל הגורמים הרלוונטים: בתי המשפט, הנפגעים ובאי כוחם, חברות הביטוח ועוד. המצב כיום הוא שחוסר האמון במגמותיה של מערכת המשפט הנו עמוק באופן שקשה לראות כיצד ניתן לקיים דיון מועיל מעין זה.
