יסודות קירבון חברתי וכלכלי בישראל

לאחרונה הופיעו מספר מאמרים בכתבי עת שונים על פולחנים פגניים, חלקם מוקצנים, בחברתנו. למשל, מאמרו של חוקר התרבות מר אלי אשד - שובם של עובדי האלילים: www.blabla4u.com/sites/blabla4u/ShowMessage.asp?ID=1589592 יש המצביעים על כך שאלמנטים ביזריים ואטאוויסטים (קדמונים, פיראיים ונחשלים) של עבודה זרה נכחו בקרב גורמים בתנועות השמאל ואף בקרב כמה יסודות ימין פאשיסטיים - משהו במקומותינו בשנות ה-40. אך הגנאולוגיה (מקור התופעה) וזיהוייה אינם בהכרח רלוונטיים. השאלה החשובה היא מה המחיר שעשויה לשלם חברה שמתפשטים בה אלמנטים פגניים מוקצנים, שאינם בהכרח מזוהים ככאלה, מבחינת הן התופעה והן תגובת-הנגד לה. הכוונה למשל לסגידה לגיבורי תקשורת נבובים המפיצים תחושת זוהר הנעדר עומק, יושרה ואחריות; סגידה לעשיית כסף בכל דרך תוך אובדן היושרה ותוך ראיית המוסר, ההגינות, עבודת האינטלקט הקשה, המאמץ המושכל והאחריות כנטל מיותר בכדור פורח - ולא כגורמי יצירת שפע, עושר ומשאבים חדשים; סגידה לכוח ולדורסנות והחשבת הכוח בלבד כגורם יחיד בשטח - הכוח בבחינת חזות הכל הפותר במכה כל בעייה ועניין. והתפשטות כתות למיניהן, כולל כת השטן או אמונות איזוטריות, פולחן גורואים למיניהם ונטייה לרוחניות אינסטנט. מכיון שמוטיבים אטוויסטים ופיראיים-קמעה של קרבון ורוח עבודה זרה אינם תמיד מזוהים ככאלה על-ידי ההכרה, הרי שהניתוח להלן - המציג הן תוצאים שלהם והן דפוסים חברתיים השגורים בנוכחותם - ישמש כגורם דיאגנוסטי לאיתורם ולזיהוייה של התופעה. ___________________________________________ צידה האחר של מנטליות השבט הישראלית (אנחנו מול "הם", "האחרים", "הקבוצה המנוגדת" "הגויים", "עם לבדד ישכון" וכד') הינו קיום יסודות קירבון שיבטיים. מחיר התפשטות מוטיבים מוקצנים ברוח "עבודה זרה" עשוי להיות מחיר קשה - קירבונם של פרטים וגורמים בחברה. במונחים מודרניים: הטלת עול-יתר וקירבון סקטורים מסויימים בחברה למען חיי הדר של פקטורים אחרים בחברה. במונחים עתיקים: פרשת כרם נבות לדוגמא, בה נבות מקורבן באמצעות העללה ודיבוב כזב למען גחמתה של איזבל (עובדת העבודה הזרה) ותשוקתה לנכס את כרמו. שיטת הקירבון שמתאר המקרא מופעלת כך: האיש רוגז וזעום בשל השרירות שברצון לנכס את כרם אבותיו. בארוע כלשהו לאחר האקט הראשוני הפרובוקטיבי, הפוגעני בפוטנציה או בפועל, "מנפחים" אותו, כלומר מושיבים אותו בראש הציבור. הדבר פועל לרופף את זהירותו. "בני בלייעל" המזומנים לקרבתו "מחממים אותו", כנראה בדברם על שרירות אחאב בענינו. ואזי "מדובבים" אותו, או מדווחים תוך כזב על דבריו כנגד המלכות. יוצא שעוול אחד (הרצון והכוונה המוצהרת לנכס) משמש מנוף לעוול נוסף - ניצול רוגזו של הניפגע על-מנת לסחוט ולדובב לכאורה בהצהרות כנגד המלכות. יש לשים לב שגם אם מדובר בעדות שקר, היא "אמינה", שכן הנוכחים סבורים מעצם הסיטואציה וטיבה כי היתה לו "סיבה" מצויינת לרגוז. יוצא שפגיעה מקרבנת אחת מובילה לקירבון נוסף ("עכשו הוא בוודאי שונא את איזבל ולכן יש להעניש את שונא איזבל"). יוצא שהפגיעה הראשונית במישהו הופכת אותו לקורבן, בלי קשר למעשיו מאוחר יותר, והאם אמר כך או אחרת. הקירבון הוא כאן יסוד ראשוני, ומכיוון שבני אדם מטיבעם מתנגדים לקירבונם ומתאגדים להתגוננות או מהלומת-נגד כנגד המקרבן, הרי שהתוצאה היא מלחמת הכל בכל, או המצב הקמאי כפי ששרר עשרות אלפי שנים לפני תחילת הציויליזיציה, כשאנשים הקדישו את כל משאביהם למלחמה זה בזה ולהתגוננות. מדובר במערכת מקרבנת המבוססת על השאות ומגיה (לרוב באופנים לא שקופים וחמקניים), שההונאה היא עיקרה, ובכך היא גם יוצרת סאוב רחב-מימדים. לכן חברה כזו חייה בעוני או ניזקקת לעבדים (פנימיים או חיצוניים) שיש לשמרם באמצעים רבים במצב זה, שכן סכנת התקוממותם היא ברקע כל העת. לכן חברה מקרבנת עתירת יסודות אטאוויסטיים וסמויים של עבודה זרה, הינה רבת-מחיר והמחיר - עוני של רבים ואי ניצול משאבי אנוש - באופן שהיה עשוי להביא לעושר ופריחה. גם האמצעים המרובים לשמירת הסקטורים המקורבנים במצב של עבדות-למעשה נגבים בהונאה ואלימות ושיטות השאה מהסקטורים המקורבנים. הדבר החשוב שיש לשים לב אליו זה שלא רק מהם - הקירבון כיסוד ראשוני אינו מתוחם או ממודר כלפי סקטורים חיצוניים - אלה מבוצע למטרת גביית משאבים להמשכיות הקירבון האלים גם מ"אנשי שלומינו". דבר זה מצריך גם הונאה רחבת מימדים וסוגסטייה (השאה) כלפי "אנשי שלומינו", שכן הגורם המקורבן כבר למד מניסיונו וממצבו, ורואה המצב באופן רציונאלי ומפוקח. לכן ההשאה מופעלת בעיקר כלפי "אנשי שלומינו" בשלבים מאוחרים יותר, שכן אלה עדיין מתאפיינים בחוסר חשדנות בקיומה כלפיהם ואמונה בנציגיהם. בישראל, מנטרת הכזב "אתה מאנ"ש, אתה חלק מההווייה הממסדית" מאפשרת לשמור מאות אלפי אנשים, מהשכבה המשכילה והמפותחת ביותר, במצב שיתוק חלקי וסטגנצייה (נייחות) של קיום מדשדש במקום ועלוב-משהו עם משכורת שהינה תמיד (במונחי 2004) בסביבות 11 אלף שקל (כ-2500 דולר). זאת הגם שתלוש המשכורת ממסך עובדה זאת בסעיפים רבים ומשונים - כאשר יוקר המחייה ומחיר מוצרים נוספים הרלוונטים לשכבה זאת גבוה בהרבה מזה שבארצות המערב: דיור, רכב, דלק, מוסכים לרכב, ביטוח ורישוי רכב, מוצרי אלקטרוניקה, תיאטרון, מופעים מוסיקליים כגון קונצרטים ושאר שירותים. זאת כאשר האוכל ומוצרי הצריכה הביתית אף הם יקרים ומתייקרים בעקביות וללא הרף, והמזון הינו תכופות טפל ובאיכות ירודה, עתיר עמילן, כימיקלים ותוספים משונים, והבשר הקפוא מכיל עשרות אחוזים של מים מוספים, בעוד בשר טרי סביר יקר להפליא. במקביל, 20 אחוזים מאוכלוסיית ישראל חיים כזומבים (מתים-מהלכים) ללא תקווה כלשהי לחריגה מנסיבות חיים לא קבילות קיצונית, ובמצב של רעב, או תזונה עתירת לחם ולא מאוזנת באופן קיצוני, דבר הפועל להקנות לאנ"ש את התחושה המדומה שהם נימצאים בצד המואר של הירח ולא בצידו האפל. במסגרת ההשאה העצימה שהיא ציר מרכזי של ההוויה הישראלית נעשים מאמצי תועמלנות רבים כלפי אנשי שלומינו. אמצעי אפקטיבי במיוחד של קירבון אנשי שלומינו הוא הצגת הקיטוב "אנחנו - והם", שחור מול לבן, וליבוי שנאה. הדבר יוצר יתר אמונה של אנשי שלומינו בכך שהם אינם מקורבנים, שכן "האוייב הפוטנציאלי" דהיינו הפקטור המקורבן זה "הם" - ה"שחורים" או ה"אחרים" (ולכן בוודאי שלא "אנחנו"). חברה מקרבנת ניזקקת גם למטרות קירבון מאז`וריות - אנשים מסויימים שמופנה זרקור כלפיהם - על-מנת להסיח את הדעת מאופייה המקרבן הכולל ומעיקרון הקירבון הכללי, ולזרוק כלפי אוכלוסייתה קורבנות "שנואים" תוך תועמלנות המשניאה את הקורבן. אבל קירבון הוא קירבון הוא קירבון - עיקרון הקירבון מהרגע שהוא מתופעל, עשוי לגלוש לכל פינה ופינה בחברה כזאת. המצג התועמלני של קירבון יחידים (דהיינו המצג שמדובר לכאורה בקירבון "ממודר" ומתוחם כלפי אנשים בודדים ולא קירבון כעיקרון כולל) - "רק זה", "רק הוא", ולא רובנו, ולא קירבון סקטורים נירחבים (כפי שהדבר בפועל) מתבטא בתופעות הבאות: - בוועדות חקירה מרובות המחפשות לזרוק דם של אדם או שניים להמון. - הצגת דמויות "שינאה" תוך "שפיכת דם" של אנשים "ניבחרים" באמצעות השמצות (יש לשים לב שכנראה מטעם זה קראו חז"ל להשמצה "שפיכת דם", וזאת מתוך ערנותם לאופי מולך הדמים הכללי אותו עשוי לשרת דפוס השמצתם והכפשתם של אנשים בודדים). - הצגת מטרות כלליות יותר לשנאה שהינו דפוס רווח בחברה מקרבנת, כשהקירבון גולש הלאה והלאה, אף אם ראשיתו בקבוצות קטנות שחבריהם רכשו השפעה, או באנשים והלך רוח בקרב תנועה מסויימת, או בקרב אוליגרכיה של העשירון או המאיון העליון החייה חיי פאר וחולשת על אמצעי שטיפת המוח בישראל (האקדמיה, סוכני התרבות, התקשורת). כך, על דרך האנלוגיה, מטרות שנאה כלליות כאלו עשויים להיות הקיבוצניקים, החרדים, המתנחלים, המזרחים, האשכנזים, העולים מרוסיה, וכיוצא באלה. כללית, צומחת חברה מבוססת שנאה. לכן, עקב הזעם, השנאה והקירבון תפרוץ במוקדם או במאוחר בחברה כזאת אלימות פנימית רבה, והיא תהפוך לחברה מדממת: - מלחמות אזרחים פנימיות. ו/או - העצמת והתגברות הקירבון מול ריאקציית-נגד של קנאות פונדמנטליסטית רבת-פריעה ודמים. - שנאת-חינם קשה המותזת לכל עבר (החל מהכביש או התור בבית המרקחת או בסופרמרקט, וכלה בשנאת קבוצות שלמות כמו האשכנזים או הספרדים או המשכילים והאינטלקטואלים, השמאלנים או המתנחלים, ראש הממשלה או חבר כנסת X וכד'). השנאה הופכת לרפלקס מותנה שכיח המשוחרר בכל הזדמנות. ו/או - שוד עירוני על-ידי כנופיות שודדים וכיוצא בזה (דבר העתיד להתרחש אם מגמות פיראיות קיימות לא יצומצמו). כל זה קורה כאשר תצורות עבודה זרה סמויות ואטאוויסטיות של "אנחנו - השבט" מתגברות בחברה מסויימת. מדובר כאמור בסגידה לזוהר הריק של גיבורי תקשורת נבובים המפיצים דיסאינטגרציה (התפוררות ערכית ומחשבתית) וחוסר יושרה; סגידה לעשיית כסף בכל דרך תוך אובדן היושרה ותוך ראיית המוסר, ההגינות ועבודת האינטלקט הקשה והמאמץ המושכל כנטל מיותר בכדור פורח - ולא כגורמי יצירת שפע, עושר ומשאבים חדשים; סגידה לכוח ולדורסנות והחשבת הכוח בלבד כגורם יחיד בשטח; התפשטות כתות למיניהם, כולל כת השטן או אמונות איזוטריות, פולחן גורואים ונטייה לרוחניות אינסטנט. הדבר יתכן גם בחסות המונותאיזם (ראה את הביטוי: "נבלים ברשות התורה"), כאשר גם בקרב המאמינים עשויים אנשים לסגל, בנוסף, יסודות מובלעים ולא תמיד מזוהים של עבודה זרה.