לדברי מומחי המשפט הבינלאומי מדינת ישראל הינה היורשת החוקית של המנדט הבריטי על ארץ ישראל. לאחר שהריבון הקודם על ארץ ישראל, הסולטנות הטורקית, הובס ונטש, ניתן המנדט לניהול חבל הארץ שנקרא בלעז 'פלשתינה' לממלכה הבריטית אשר לקחה על עצמה, באופן רשמי, את פיתוח חבל הארץ הנחשל הזה לטובת בית לאומי לעם היהודי.
זכויותיו הלאומיות של העם היהודי הוכרו דה -יורה ודה-פקטו, גם בחתימתו של הנציג הערבי בחבר הלאומים אשר ראה בעם היהודי השב לארצו מכשיר רב עצמה לשיפור פניו של המזרח התיכון. עם נטישת המנדט על-ידי הממלכה הבריטית נשאר בארץ ריבון אחד ויחיד שהוכר על-ידי רוב מדינות העולם, והוא מדינת ישראל. הכיבוש ההאשמי של חלק מארץ ישראל לא הוכר אלא על-ידי שתי מדינות, בריטניה ופקיסטן, הגבולות נשארו בחזקת גבולות שביתת נשק ותו לא, וגם אלו שרדו תשע עשרה שנה בלבד.
מכאן נובע כי ממשלת ישראל ריבונית ואחראית על חבל הארץ שממערב לירדן, ובאופן רשמי, אנו החיים בארץ ישראל נתונים למרותו וסמכותו של כתב המנדט אשר נוסח, הוכר ונחתם על-ידי חבר הלאומים בוועידת סאן-רמו 1922.
בימי ממשלת המנדט הבריטי 1918-1948 שררה בארץ מלחמה גלויה בין שני הלאומים אשר ניסו בכל כוחם להתנחל בה, הלאום היהודי והלאום הערבי. הבסיס הדמוגרפי של שני העמים היה אז מחוץ לגבולות המנדט, וההגירה פנימה היא שקבעה את הרכב האוכלוסין שהיו דלילים מאוד לפני היות המנדט הבריטי. מכיוון שהמנדט לא היה מסוגל ואף לא רצה לבקר את הגבולות הארוכים הרי שהחדירה של ערבים לשטחי ארץ ישראל גברה בהרבה על זו של היהודים, וזאת למרות מחויבותו המפורשת של המנדט לתת עדיפות להגירה יהודית, כהכנה לבית הלאומי.
האמצעים ששמשו את הצד הערבי במלחמתו היו כמקובל בחברה הערבית, טרור ורצח. אלו הופנו לעבר האוכלוסין הערבים שהיו מעוניינים בשיתוף פעולה פורה עם היהודים לא פחות מאשר כנגד היהודים עצמם. בשיא עוזו של הטרור הערבי הופנתה החרב כנגד הבסיס הדמוגרפי להתנחלות היהודית בארץ ישראל, דהיינו אירופה, ולאור זאת ניתן לפרש את התמיכה הנלהבת והנמרצת של מוסדות הלאום הערבי במאמץ הנאצי-פשיסטי בהשמדת העם היהודי באירופה מאמצים אלו כללו חתירה תחת השלטון הבריטי במצרים (סאדאת) הפיכה נאצית ופוגרום ביהודים בבגדד, (עלי ראשיד) שיתוף פעולה עם צנחנים נאציים שבאו מצוידים בנשק כימי (חסן סלאמה) ופיקוח ישיר על מכונת ההשמדה באושוויץ על-ידי הגרוס-מופתי, חג' אמין אל חוסייני.
בשל אזלת היד של הריבון הבריטי, ובשל העדפתו ההולכת וגוברת לצד הערבי אשר נראה כחזק יותר, מאיים יותר, ומשקלו הבינלאומי מכריע יותר, פיתח הישוב היהודי את אמצעי ההגנה העצמי, והסתמך פחות ופחות על רצונו הטוב של הריבון. שמעל באמון שולחיו וכך הגענו לימינו אנו. דבר לא השתנה. באופן ברור וגורף הריבון בארץ ישראל, הקרוי ממשלת ישראל, מעדיף את הצד הערבי בסכסוך על-פני הצד היהודי. הוא מפעיל את החוק הריבוני, ואת אמצעי האכיפה הריבוניים כמעט אך ורק על האוכלוסין היהודי.
כמעט בכל אירוע שבו עומדים צרכי הביטחון של היהודי אל מול תביעת הזכות לרצח של הערבי, מעדיף הריבון לשמר את זכותו של הערבי לרצוח על-פני זכותו של היהודי להתגונן. כל אירוע של בנייה ערבית בלתי חוקית על שטח שבאחריות הריבון זוכה לשתיקת הכבשים, בעוד שבנייה בלתי חוקית של יהודים על שטח שבאחריות הריבון גוררת בעקבותיה התגייסות רבתי של כוחות המשטרה והגפירים להרס של אותה בנייה בלתי חוקית. אני מזמין את הקוראים לנסוע בכבישי הנגב ולראות את היקף הבנייה הבלתי חוקית על אדמות מדינה, ואת שצף הקצף של חדוות ההרס שהופעלה על שני מגורונים בשלהבת.
כל מקרה של רצח יהודי, או שיסוף גרונה של אישה תמימה בעיבורה של עיר הבירה ירושלים זוכה לחקירה משטרתית קלושה המתעלמת לחלוטין מתרומתה של קהילת הרוצח לאחריות לרצח, בעוד שהתארגנות יהודית להגנה עצמית זוכה להתגייסות עצומה של כל כוחות השלטון ושופרותיו הרשמיים כנגד האוכלוסייה שממנה צומח אותו גרעין של הגנה עצמית. באופן רשמי, חוקי ועקבי, בוחר הריבון לאכוף את החוק על היהודים ומתעלם מהפרות חוק בוטות של הערבים, ויעידו על כך הניידות העוצרות במרדף אחרי מכונית גנובה בהגיען לשערי הישוב הערבי.
אין פלא אם כך שהישוב היהודי בארץ ישראל חש כי המנדט מועל בעקרונות עליו הושתת, כפי שמעל המנדט הבריטי, וקורא למעשה למרי אזרחי כנגד אמצעי האכיפה. אין לשכח שגם בימי המנדט הבריטי היו יהודים רבים שהיו מרוצים מן המצב הקיים, שראו בממשלת המנדט הבריטי את הריבון שראוי לכבדו ולציית לחוקיו, ואף שיתפו פעולה במרץ רב ברדיפת אלו אשר עמדו במריים ובקשו את עזיבתו של השליט המפלה לרעה (הסזון). כיום הפכו הנרדפים לרודפים, למרות שהעקרונות אשר הנחו את הצבור היהודי של שנות המנדט להמשיך ולהתנחל בארץ על אפו ועל חמתו של הריבון האנגלי וגם של האויב הערבי נשארו תקפים.
לא חסרים גם כאלו אשר דורשים מן הריבון לדכא ביד חזקה במורא גדול וב-ירי על-מנת להרוג את היהודים הנרדפים. יש מהם (אבו-וילן) הקוראים בגלוי למלחמת חורמה ביהודים הממרים את פי המנדט שכן סתם הסגרה אינה מספקת. הדברים הגיעו לכך שגפיר אשר ירה במהלך פינוי יהודים ממגרשם נחשב בתקשורת כגיבור, ואילו חייל אשר מודיע כי לא יפנה את אחיו בעת עימות אלים נחשב כמסתולל שחובה לגרשו, להעמידו לדין ולפטור את היישוב המהוגן וה"שפוי" מנוכחותו.
אלא שיש שינוי אחד גדול בין המנדט הבריטי והמנדט הישראלי. (שקשה לי לקרוא לו המנדט היהודי). רובם של אנשי החוק ואוכפי החוק הינם בעצמם יהודים. אם בעבר לא נזהרו היהודים לא בגופם ולא בכבודם של אוכפי החוק שהיו ברובם זרים, הרי שכיום אוכף החוק האנוס למלא את פקודת מפקדיו עשוי להיות אחיו, דודנו או חברו של הנפגע, ועל היהודי הנפגע להתגבר על עכבות רבות כדי לקום ולהתייחס לאוכף החוק כאל אויב בפועל, העושה את מלאכתו של הלאום הערבי להכחיד את היהודים מארצם.
מה על ממשלת ישראל על-מנת שלא תהיה לממשלת המנדט הבריטי? מה על ממשלת ישראל לעשות כדי להימנע מן ה"סזון" והמרי האזרחי שיבוא בעקבותיו?
אפשרות ראשונה היא לעשות את אשר עשתה ממשלת המנדט ולנטוש את ההנהגה לטובת הנהגה הקשובה יותר לעם היהודי. בניגוד לממשלת המנדט הבריטי אין מדובר בנטישת הארץ על-גבי אניית מלחמה לעבר איי אלביון אלא פשוט על הליכה לבחירות חדשות כולל בחירות להחלפת מנהיגי המפלגות.
אפשרות טובה יותר, יעילה יותר, וצודקת יותר, היא אכן למלא את
הציווי הראשון של המנדט והיא הקמת בית לאומי ליהודים בכל רחבי ארץ ישראל המנדטורית. בכתבי המנדט בועידת סאן רמו אין אזכור ולו אחד להקמת בית לאומי לעם הערבי, שכן לעם הערבי יש בתים לאומיים למכביר. ולעומת זאת כל כולו של המנדט נתון לבניית בית לאומי לעם היהודי, ואחריות הריבון למימוש השאיפות הלאומיות של העם היהודי.
לבני העם הערבי מובטחת במסגרת המנדט הזכות לחיות בכבוד, אך לא הזכות להיות הריבון, ומכיוון שכך זכאי הריבון לשמר את האזרחות לבני העם שזכותו להקים את ביתו בארץ ישראל ולשלול אותה מאלו אשר מסכנים את הקיום הריבוני היהודי בארץ ישראל.
זכותו של הריבון גם לקבוע את גבולות אחריותו. כל עוד יהודה שומרון ועזה אינם תחת חסותו של ריבון אחר, על הריבון, דהיינו מדינת ישראל להגן בכל כוחו על היהודים מן המערערים על זכותו של היהודי להתגורר בכל מקום בארץ ישראל. והיה כי נבצר הדבר מכוחותיו (לדוגמא ביצהר ושא-נור) אל לו לריבון להגביל את זכות היהודים להגנה עצמית. אפילו אחשוורוש, הריבון של פרס ומדי מסר בידי היהודים את הזכות לקום על מבקשי נפשם ולאבדם
מכיוון שכך, תחת סמכות המנדט הבריטי אין זכות לממשלת ישראל לפנות יהודים ממגרשם, וכל פקודה שכזו לחיילים, לשוטרים ולגפירים הינה פקודה בלתי חוקית בעליל.
כל תהליך הפינוי-פיצוי של יהודים הדרים בארץ ישראל הוא בלתי חוקי ואיננו עומד בדרישות הבסיסיות של המנדט, וללא קיום המנדט על המועל באימון להחזירו לציבור. אם הריבון רוצה להתנער מן האחריות על חבל עזה, אין לו אלא לפנות את הכוחות המזוינים משם ולהציבם לאורך הגבול הרצוי לו, ולהכריז על השטח כעצמאי לחלוטין.
מאידך, כל איום הנובע מתוך השטח העצמאי יכול להיות מטופל בכל העצמה של מדינה העומדת על נפשה, ללא התייחסות לזכויותיהם של דרי אותו שטח, שכן מאותו רגע והלאה אין מדינת ישראל אחראית לשלומם תחת מגבלות המנדט. מאותו רגע כל טיל קסאם יחשב כהכרזת מלחמה ויקבל תגובה הולמת, למשל הרס בנייני הממשל הפלשתיני. כל פצצת מרגמה תיענה בהפלת בנייני הפאר לאורך חוף עזה, עד כי יבין הריבון הפלשתיני שבמלחמה כמו במלחמה וכי ימי הגרילה וההסתתרות בתוך אוכלוסיה אזרחית חלפו-עברו מן העולם. הריבון האזרחי הערבי תפקידו להטיל מרותו על הכוחות המזוינים ואם לאו, לשאת בתוצאות.
והיה אם אזרחים ערבים אשר מתגוררים בשטחי המנדט הישראלי
ימשיכו בפיגועים, אין למנדט ברירה אלא לייצא אותם לארץ מוצאם, היא פלשתין דעזה, או פלשתין מזרח דעמאן ואירביד, ושם יזכו לחיי חופש ודרור בין אחיהם הערבים ללא מורא משטר הכיבוש גם נציגי הלאום הערבי אשר קנו להם שביתה בתוככי כנסת ישראל מבינים את כיוון התהליך, ולכן הם מתנגדים לו בכל תוקף, אלא אם תתלווה אליו התפרקות מוחלטת של המנדט ומטרתו העיקרית, הבלעדית, היחידה והיא הקמת והבטחת בית לאומי לעם היהודי, היא מדינת ישראל.
לסיכום, למרות שעברו חמשים ושש שנים מאז היום שבו נטשה אלביון את המלחמה על ארץ ישראל מתוך ציפייה דרוכה לניצחון הערבי הבלתי נמנע, נמשכת המעילה במנדט ללא שינוי של ממש. על ממשלת ישראל לקיים את המנדט ככתבו , וכלשונו, וכרוחו, ואז באמת יקום לציון גואל.
