הרבי מלובביץ' ואני - בלי סודות

מדוע סיפרתי לכם דברים ידועים אלה? כי לאחרונה יצא לאור הספר: "סודו של הרבי" ונזכרתי בו, ברבי מלובביץ', אדם שזכה לעלות למדרגה גבוהה ביותר, ששמו הטוב, שהוא טוב משמן טוב, הולך לפניו. אדם שאהב מאוד את הבריות, סייע ובירך אנשים שנהרו אליו מכל קצות תבל ולצערי, לא זכה לפירות משל עצמו והיה חסוך ילדים. לפני 39 שנים, טסתי בפעם הראשונה לארה"ב. בביקורי שם התארחתי אצל זוג מכרים, שלום ושרה, שהתגוררו בברוקלין. שלום אמר לי שאני חייבת לקבל ברכה מהרבי מלובביץ' ואולי בזכותו אזכה להינשא בשנית. שִמעו של הרבי הגיע לאוזניי והסכמתי לנסוע אליו. בדרכנו למעונו של הרבי, לא הפסקתי לגמוע בעיניי הסקרניות את הבניינים הגבוהים, את המכוניות הענקיות, שתפסו חצי כביש ואת מאות האנשים, מכל הצבעים, שרחשו כנמלים על-פני המדרכות אצים רצים למלאכת יומם. ארץ ישראל נראתה לי כמו כפר קטן ביחס למה שראיתי מסביבי..., מדהים ומפחיד כאחת! בהגיענו למקום מושבו, ראיתי תור ענק של אנשים. תמהתי למראה התור, כי הייתה זו שעת בוקר מוקדמת יחסית, 9:00 בבוקר. "זו הסיבה שהזדרזתי להעירך, כדי שנגיע ככל המוקדם. אַת צריכה לראות מה נעשה כאן כל הזמן, כבוד הרב לא נח דקה: הוא מתפלל, מקבל אנשים, מקשיב להם ומייעץ, נותן להם דולר, חוטף משהו לאכול, מתפלל וכך הלאה..., את כל חייו מקדיש הרבי לבריות. צדיק גדול ונעלה מכל אדם הוא", סיכם שלום את דבריו בהתפעלות אין קץ. כדרכי, אני רוכשת מתנות קטנות וגדולות במשך כל השנה, וכשאני נוסעת לחו"ל, אני משמשת כמעין "שגרירה" המייצגת את היהודים ואת ארץ ישראל. נטלתי על עצמי "תפקיד" זה, משום שפעמים רבות אני שומעת בשיחותיי עם אנשים בחו"ל, שהיהודים אשמים בחוסר האהדה אליהם בעולם, כי "תמיד הם אוהבים רק לקחת ופחות לתת", "יהודים מלווים בריבית ומנצלים את העניים בחברה", אפילו על עושרם מדברים בארצות בהן אני מבקרת, וזאת מתוך קנאה וצרוּת עין. בתפקידי כ"שגרירה", אני נפגשת עם אנשים רבים, החל מנהגי מוניות שאני מרוצה מהשירות שנתנו לי, אנשים שסייעו לי שם בשעת צרה, וכלה בחברים חדשים שאני מכירה בקונגרסים בינלאומיים, בסופרים ומשוררים אליהם אני מוזמנת ואירועים שנקלעתי אליהם בלא כוונה. יש באמתחתי סיפורים מופלאים שעוד אספרם לכם בעתיד. לכל אותם "אנשים טובים באמצע הדרך" (נעמי שמר), אני נותנת מתנות גדולות וקטנות (הכל לפי העניין), כי זה גורם להם ולי שמחה, וסיבה נוספת היא, שאם מישהו ידבר חו"ח סרה ביהודים "הלקחנים", יזכרו אותי אותם אנשים ויאמרו: "זה לא לגמרי נכון, יהודים לא תמיד רק לוקחים, הינה, לאחרונה פגשנו את שמחה מירושלים והיא נתנה לנו מתנות ולא לקחה מאיתנו דבר". את השמחה בעצם ה"נתינה", למדתי מאמי המנוחה חנה סיאני. למרות היותה אלמנה מגיל צעיר (30) ועבדה במשק בית כל חייה, הייתה עוזרת לאנשים עניים ממנה שחיו בסביבתה ומחלקת לנזקקים מהמעט שהיה לה, כל זאת עשתה בשמחה ובנפש חפצה. אני זוכרת שאמרה לי: "שמחה'לה, כמה שתתני יותר, תקבלי יותר מהקב"ה ושמחתך בחיים תהיה גדולה ועצומה".

גם לכבוד הרבי מלובביץ' הכנתי מתנה: סכין מגולפת מעץ זית לפתיחת מכתבים. לסכין צורפה איגרת דמוית קלף, עליה נרשם שהסכין הזאת הוכנה על-ידי אמן ירושלמי מעץ זית מירושלים. את המתנה עטפתי בנייר צלופן והדבקתי על העטיפה סרט מוזהב לקישוט. את האיגרת שלי לכבודו הכנתי במו ידיי, כפי שאני עושה תמיד, ועליה כתבתי בכתב יד קליגרפי ברכה לרבי. בין השאר כתבתי, שאני מודה לו מראש על שקיבל אותי ובירך אותי, ואני מאחלת לו שדרכו בחיים תהיה רצופה בבריאות איתנה של הגוף והנפש, שיזכה לחיים טובים ולאריכות ימים ועוד מספר מילים טובות. סיימתי את כתיבת האיגרת בחתימת שמי ואף ציינתי שאני מירושלים. ראיתי את "הפקידים" של הרבי טורחים ומכניסים אנשים אחד אחד לחדר בו ישב, "עושים סדר" בין האנשים שעמדו בתור ומפשרים בין קצרי הרוח שהתווכחו ונדחקו קדימה. הרמתי ידי ואותתי לאחד מהם שהבאתי איגרת ומתנה לכבוד הרב, כי הבנתי ממכרי, שלום, שאי-אפשר לתת דבר לכבוד הרב אישית, אלא להעביר זאת לאחד הפקידים לבדיקה. הפקיד שאל אותי, מעל ראשי האנשים, מה אני מבקשת להעביר לו, ועניתי שכתבתי לו איגרת ברכה ויש לי כאן גם מתנה עבור הרבי. מבטי האנשים ננעצו בי בתמיהה, ואז פנתה אליי אישה אחת שעמדה לפניי ואמרה: "מה? אַת לא מתביישת? אַת מברכת את הרבי מלובביץ', למי אַת חושבת את עצמך? מי אַת בכלל, הה? אַת חושבת שאַת עומדת מעל לרבי שאַת מברכת אותו? ומה אַת מביאה לו מתנה, הוא לא צריך את המתנות שלך, יש לו המון כסף והוא יכול לקנות לעצמו מתנות לרוב". שמעתי מסביב דברי הסכמה לדברי האישה. שלום, מכרי, נע באי נוחות לצדי ולא ידע מה לעשות, אך אני ידעתי מה לענות לאותה אישה. בקצה העין ראיתי את הפקיד נדחק לעברי ומבקש שיפנו לו מקום כדי להגיע אליי וליטול מידי את האיגרת והמתנה לרבי. הבטתי בעיניים רושפות באישה והשבתי לה בשקט, כדי שרק היא תשמע את תשובתי: "תסלחי לי, גברת, אבל כולנו עומדים בפרוזדור ומתקינים עצמנו לטרקלין, כולל כבוד הרבי! כולנו שווים בעיני אלוהים, ואני כאן כדי לבקש ממנו ברכה משום שאני יודעת שהוא במדרגה הרבה יותר גבוהה משלי וברכתו ראויה ומכובדת בעיני הקב"ה. אמי, חנה סיאני ז"ל, לימדה אותי לא לבוא לביתו של אדם בידיים ריקות. האם גם אותך לימדו בבית מנהג יפה זה? או שמא לימדו אותך להלבין פני אדם קְבַל עַם ועֵדה כפי שהלבנת פניי בפני כל האנשים הטובים שמסביבנו? כבודו של כבוד הרבי מלובביץ' במקומו מונח, וברכה כנה מלב טהור של הדיוטית כמוני, יש לה דרכים ומסילות לקב"ה. מי ייתן ותתקיימנה ברכותיי לו עד האחרונה שבהן! אַת בוודאי מכירה את שכתוב בספרים הקדושים: 'אַל תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך". האישה שתקה והביטה בי במבוכה וכן כל האנשים שהסכימו לדבריה והיטו אוזן לשיחתנו. שלום התרגש ולחש לי באוזן: "מרגישים שאַת בת רַב. מרגישים שקיבלת חינוך תורני בילדותך, שאם לא כן, לא היית יודעת להשיב לה ואַת היית עומדת נכלמת מול האישה וקהל השומעים". שלום לחץ את ידי בחמימות וזירז אותי להתקדם לעבר הכניסה. הגיע תורי להיכנס לכבוד הרבי מלובביץ. נכנסתי לחדר צנוע, הסתכלתי בפני האיש וקיבלתי פיק ברכיים. הוא נראה לי כמו אריה וזקנו שצימח פרא על לחייו, נראה בעיניי כרעמה. עיניו היו עזות מבט ונוצצות, ועם כל זאת מצאתי בהן רכּוּת. הפקיד הורה לי לשבת מול הרבי, ישבתי ולא יכולתי לפצות הגה מפי. אישיותו המופלאה מילאה את החדר כולו. "במה אוכל לעזור לך, בתי", שאל בקול שקט. "אה...", גמגמתי, "אני גרושה מזה 13 שנים ורציתי את ברכתך..., וגם לשאול, איך יהיו חיי בעתיד, האם אנשא? האם יהיו לי עוד ילדים, האם אצליח בחיים באופן כללי, בכתיבה, בלימודים, במיצוי כישרונותיי? הצלחה באופק. כבוד הרבי לא הסיר ממני מבטו ואמר: "איך יכול להיות שאישה נאה כמוך לא נישאה כל-כך הרבה שנים? אני מתאר לעצמי שיכולת להינשא מזמן, אך כנראה אינך מוכנה עדיין נפשית לקשר נישואין נוסף. הפצע בלבך לא הגליד וייקח זמן רב עד שיעלה ארוכה. אבל, אני רואה שתצליחי בחייך..., שמחה שמך, נכון?" "כן, שמחה", עניתי בהשפילי את עיניי. "נכון, שמחה! שמחה רבה תהיה בחייך. אַת תצליחי, כפי שאמרתי לך, אך כדי להצליח תצטרכי לעבוד קשה, להתמיד. הצלחה גדולה תיפול בחלקך בסופו של דבר. ובאשר לנישואין או לקשר רציני בחייך, זה יקרה רק בגיל הרבה יותר מאוחר. יהיה זה קשר יפה, מאוד מוצלח, ולכן, כדאי לך להתאזר בסבלנות. יש לך ילדים, אני משער", שאל. "כן, שניים, בת ובן. ומה יהיה עליהם?" "אל תדאגי. גם הם יעברו משברים קטנים וגדולים, אך יוכלו להם וחייהם יהיו מלאֵי סיפוק ושמחה. ואגב, תודה על מתנתך היפה ועל הברכה". "תודה גם לך", חייכתי בדמעות והושטתי ידי לקחת את הדולר שהגיש לי בחיוך. שני זוגות ידיים חפנו את גופי ברכּוּת, אך באסרטיביות והוציאו אותי מהחדר, סוגרים בעדינות את דלת החדר מאחוריי. שלום חיכה לי מהעבר השני של הדלת. פרצתי בבכי והנחתי ראשי על כתפו. הוא חפן את גופי הרועד בזרועותיו והרגיע אותי במילים רכות. אפילו לא שאל אותי איך הייתה השיחה אצל כבוד הרבי, נתן לי להישאר עם סודי.

שנים רבות עברו מאז וברכתו של הרבי מלובביץ' נותרה בלבי חיה ומתגשמת לטובה משנה לשנה. והינה, לפני מספר חודשים, נסעתי לבקר חברה המתגוררת בשכונת קריית יובל, בירושלים. במרכז השכונה, סמוך לביתה, הבחנתי בשני נערים בני 17 לערך ש"פתחו שולחן", פרשו עליו מפה לבנה, הניחו עליה מספר תפילין ושידלו אנשים לבוא ולהניח תפילין. ידעתי שאלה החבר'ה של תנועת חב"ד. ניגשתי אליהם ואמרתי: "אני אוהבת את החב"דניקים, גם בתי, איריס, המתגוררת בארה"ב שייכת לתנועה זו. אני זכיתי לפגוש את כבוד הרבי מלובביץ' ואף קיבלתי ממנו ברכה ודולר. הנערים מאוד התלהבו ושאלו אם שמרתי על הדולר שנתן לי הרבי. עניתי להם שאיני זוכרת היכן הנחתי הדולר בביתי, אך מה שיותר חשוב, שאת סודותיי גיליתי לרבי והוא בירכני ונתן תקווה בלבי שהעתיד שלי הוא בר הצלחה. בהזדמנות זו ציינתי, בלי לרדת לפרטים, שאף אני נתתי לרבי מלובביץ' מתנה ואיגרת ברכה. הם הביטו בי מוקסמים, אחר-כך פנו והביטו זה בזה בפתיעה גדולה ופנו אליי שוב ושאלו בהתרגשות: "מה, זאת אַת?" "איזו מין שאלה זו? ברור שאני זו אני", עניתי. "סליחה, אך את הסיפור הזה בדיוק סיפר לנו הרב שלנו, במסגרת סיפוריו על הרבי מלובביץ', מעשיו הטובים ומעשים שעשו אנשים למענו. השבוע, סיפר לנו הרב סיפור על אישה צעירה מירושלים, שבאה לפני שנים רבות לבקש מהרבי ברכה והביאה לו איגרת יפהפייה, מעשה ידיה, ובכתב יד קליגרפי, כתבה לו ברכה שריגשה אותו מאוד. אף מתנה לרבי הייתה בידה - סכין מגולפת מעץ זית, מירושלים, לפתיחת מכתבים..., אז מה, זאת אַת?" "כן, זו אני", עניתי נפעמת, "איזה עולם קטן ואיזה פלאים מתרחשים בו", וסיפרתי להם מההתחלה ועד הסוף את סיפור המעשה ואף את הוויכוח שהיה לי עם האישה, תוך שאני משמיטה את הקטעים הרגישים שחשפתי בפני הרבי. נפרדתי לשלום מזוג הנערים וחשבתי בלבי: "מי היה מאמין שסיפורי האישי הקטן יתגלגל מברוקלין לירושלים אחרי שנים כה רבות, ואיך ניחוח שמו הטוב של אדם, במקרה זה הרבי מלובביץ', לא נגוז גם אחרי שנים ומעשיו הטובים מסופרים מדור לדור. אשריו שזכה! אני מברכת את כולכם בברכת שנה טובה ומאושרת, שתזכו לעשות מעשים טובים שילוו אתכם בחייכם ומעבר להם, וששמכם הטוב ומעשיכם הטובים יסופרו בכל דור.