תכניות הייעוץ שמשיאים בהן עצות למאזינים במצוקה, הפכו לפופולריות בערוצי הטלוויזיה ובתחנות הרדיו למיניהם. התכניות מוגשות על-ידי מומחים בדרגות שונות, הנותנים ייעוץ מגוון, החל מייעוץ היכול להיחשב פסיכולוגי, וכלה בייעוץ בכלים מיסטיים כגון: קבלה ונומרולוגיה. האומנם זו העצה שלה זקוק המהמר, או לטיפול גמילה? ואולי ההיפר-אקטיביות של הבן מצריכה טיפול רפואי?
הביקורת העיקרית נגד תכניות מסוג זה, נובעת מהחשש, כי לשם הגברת הרייטינג מנצלים ערוצי השידור בצורה צינית את מצוקתם של אנשים תמימים, טיפשים להאמין, כי בעייתם תיפתר בשיחה בת דקות ספורות עם מנחי התכנית, שלעיתים אף אינם מומחים כמתבקש.
במה שונים הם מאנשים, ללא הכשרה מתאימה, המשיאים עצה לחבר או לקרוב משפחה? או מדמויות כדוגמת "הרנטגן" או ה"בבא" או האסטרולוגית, שאליהם נוהרים אנשים לפגישה בת דקות ספורות לקבלת עצה, משונה ככל שתהיה, ולעתים תמורת תשלום גבוה? האם על עצות מסוג זה קיימת בקרה ופיקוח של "הגורמים המוסמכים"?
אפשר לבקר את תופעת תכניות הייעוץ, אך אין זה נכון לשלול אותה בלי להבין את התופעה ואת סיבותיה. במרבית המקרים, הפונים לתכניות הייעוץ הם בוגרים המודעים למעשיהם, ואשר בחרו מרצונם לחשוף את בעיותיהם בציבור. אולי משום שאינם זקוקים לטיפול ממושך, אלא רק לעוד דעה שתסייע להם לגבש את החלטתם? אולי משום שבעידן ה"אינסטנט", האינטרנט והתקשורת המהירה - די בשיחה בת דקות ספורות? אולי משום שבעידן הטכנולוגי המתקדם והמנוכר, כאשר אמצעי התקשורת עוסקים בנושאים שברומו של עולם, לאומיים ובין-לאומיים, נזקק "האיש הקטן" לתוכנית שתשלול את היותו גרגר קטן בעולם, תשים אותו במרכז כצופה/מאזין פעיל ותיתן ביטוי לפן האישי ולבעיות היום-יומיות של חייו? אולי משום שדווקא בעידן התכליתי והגשמי שלנו אנו עדיין נזקקים לרופא-אליל, לגורו, ל"צמיד הבריאות" שעונדים אפילו אנשי-עסקים, למשהו מיסטי ומעורפל שייתן הרגשה של רוחניות?
יתר על כן, אין "דרך מומחים" אחת לטיפול בבעיות העולות בתכניות הייעוץ. הפסיכולוגיה המודרנית מצביעה על כך שאין אחידות והסכמה בשיטות הטיפול. קיימות שיטות שונות, ביניהן כאלה האורכות זמן קצר בלבד, או שימוש בתרופות וכדומה. קיימת גם גישה טיפולית-מודרנית, הסוברת כי הידע והאמת אינם נחלתו של המטפל בלבד, אלא הוא בבחינת יועץ. כתוצאה מכך נעשה המטפל פחות מרוחק ואובייקטיבי ויותר שיפוטי ומעורב בבעיות המטופל.
רצוי להדגיש, כי כמו בתחומים אחרים לרבות רפואה ופסיכולוגיה, המטופל (מסוג אלה הפונים לתכניות הייעוץ) הוא הבוחר והוא המחליט באיזו שיטה יטפלו בו.
גם עמדתם של המטפלים/הפסיכולוגים איננה אחידה בבחירת דרך הטיפול. כמה פעמים רצה פסיכולוג ל"נער" את מטופליו, אולם לא עשה כן מחשש שאין זה "מקצועי". לצעוק "תעזוב אותה!" למטופל שנתפס לקשר לא בריא עם בת זוגו, במקום לשמוע שוב ושוב את הסתבכויותיו ואת אי יכולתו ללמוד משגיאותיו? או לִפְסוק "תעמידי אותו במקומו", לאם שבנה מתמרן אותה לעשות כרצונו? זאת כפי שעושים לפעמים מנחי תכניות הייעוץ. בתכניות אלה, אין המגישים מתיימרים לתת "טיפול" לפונה, אלא לתת "ייעוץ" בכך שהם מביעים את דעתם האישית בבעייתו של הפונה, גם אם לפעמים דעתם מובעת בלשון נחרצת ("אל תהיה אינפנטיל", "אם את שקרנית, זה מגיע לך"). לפונה אין כל התחייבות כלפי המגישים, והוא רשאי להחליט אם לקבל את עצתם אם לאו.
בהחלט אפשר, שערוצי התקשורת עושים שימוש ציני בבעיותיהם של הפונים, לצורכי רייטינג. אולם זה נהנה, וזה בוודאי אינו חסר. נראה, כי תוכניות הייעוץ נותנות מענה לצורך אמיתי הקיים אצל הפונים, על אחת כמה וכמה כאשר הפונה הופך להיות שותף פעיל בהן. ואם אינו שותף בהן, הריהן משמשות לצורכי בידור והזדהות.
אך האם נכון לקיים תכניות ייעוץ בכל דרך שהיא וללא בקרה?
המקרה הבא יעיד כמה חשוב, כי מגישי תכניות אלה, גם אם אינם פסיכולוגים במקצועם, ידעו את מגבלותיהם ויהיו בעלי יכולת הבחנה ורגישות למצוקות שאין בסמכותם לחוות דעה עליהן: נערה מבית דתי, בת 16, עלתה לשידור באחת מתוכניות הייעוץ. בקול חנוק מבכי סיפרה, כי הרתה לגבר אשר מתכחש לאבהותו, אין לה למי לפנות ואיננה יודעת מה לעשות. תגובתה הספונטנית של המגישה הייתה "מה הבעיה? תעשי הפלה! גם אני עשיתי בצעירותי הפלה, וזה לא סוף העולם!".
על הגוף המשדר להבין, שמדובר בתכניות המחייבות מקצועיות בשידור, זהירות, רגישות ואחריות. הרשות ממליצה לערוצים, המשדרים תכניות מסוג זה, להמשיך ולשדרן, כי הן עשויות להיות שירות מבורך לציבור. יחד עם זאת, יש לבחון שידורים אלה, ובפרט את מנגנוני ההפקה והפיקוח עליהם, בין היתר מההיבטים האלה:
- בחירת מגישי התכנית תיעשה בקפדנות, תוך בחינת התאמתם להגשת תכנית מסוג זה;
- גיבוש מדיניות זהירה וכללי עבודה, אשר ימנעו ו/או יגבילו את מגיש התוכנית מלטפל בנושאים רגישים מאוד, אשר יש חשש, כי מאזינים מסוימים עלולים למצוא עצמם נפגעים מהם;
- הודעה למאזינים, כי מטרת התוכנית אינה לפתור בעיות או אפילו לטפל בהן על-סמך שיחת טלפון קצרה, ובכל מקרה, אין העצות באות במקום טיפול. מומלץ לשבץ הודעה זו בתחילתה של כל תוכנית, וכן מספר פעמים במשך השידור;
- משנה הקפדה על כללי האתיקה בשידורים, כמו: מניעת פגיעה בטעם הטוב ובשם הטוב; מניעת פגיעה בצנעת הפרט; הוגנות ויחס מתאים למאזין.
הרשות משוכנעת, כי נקיטת האמצעים האמורים ודומיהם, תוך מציאת האיזון העדין בין השירות לציבור, המבקש תוכניות מסוג זה ומוצא בהן מפלט למצוקותיו, לבין האחריות הציבורית והחברתית של ערוץ התקשורת, יתרמו לאיכותן של התכניות ולמקצועיותן.
______________________
מקור: אתר הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו