בימים האחרונים התחדש הויכוח הנוקב בכל הנוגע לשאלת זכותה של הקרן הקיימת לישראל: לקיים את מדיניותה ההיסטורית האוסרת העברת זכויות חכירה במקרקעין שבבעלותה ללא יהודים. מתברר, כי הטיעונים המתלהמים בעד ונגד אין להם, כפי שקורה לא אחת, כל קשר לויכוח האמיתי ולאינטרסים האמיתיים. כדאי לעשות מעט סדר בעובדות.
ראשית, כעובדה, בדרך כלל הקרקעות שהינן בבעלות הקרן הקיימת, הן באזורים בהם קיימת התיישבות יהודית צפופה. הטעם לכך הוא שההתיישבות היהודית התמקדה, מבחינה היסטורית, באזורים בהם גאלה הקרן הקיימת קרקעות עבור מפעל ההתיישבות היהודית. בדרך כלל, למעט אזורי שוליים, אין מדובר באזורים בהם שיקולים לאומיים, מכל סוג, מחייבים,גם על-פי הגישה הלאומית, מניעת רכישת אדמות או בתים על-ידי לא יהודים [נדבר גלויות - הכוונה בעיקר לערבים] .
ככלל, מבחינה מספרית, אין ערבים נוטים לגור בשכונות יהודיות מובהקות, ואין יהודים נוטים לגור בישובים ערביים מובהקים. החריג לכלל מתקיים באזורי גבול בהם לאוכלוסייה הערבית הגדלה לא הוקצו קרקעות מספיקות לבניה, כמו בנצרת. התוצאה של מדיניות מפלה זו היא, לדוגמא, שערבים רבים רכשו דירות בנצרת עילית [בעיקר, סמוך לנצרת] שם אין הקרקעות בבעלות הקרן הקיימת.
תמיד ישנם יחידים חריגים בעלי מניעים שונים, אך ככלל, מאחר ומדובר בלאומים שונים, בדתות שונות ובתרבויות שונות, מבקשת כל קבוצה אתנית לחיות במסגרת הקבוצה. ביחס למקרים בודדים, הרי שערבים המבקשים לרכוש דירה בשכונה יהודית בחיפה או בתל אביב, או במקומות נוספים ימצאו בנקל שכונות יהודיות בהן הקרקע אינה בבעלות הקרן הקיימת. יתכן שרצונם לממש רכישת בית בשכונה כזו יתקל בקשיים שונים, אך נושא בעלות הקרן הקיימת על הקרקע אינו אחד מהם.
במילים אחרות: אולי לאכזבת חלק מהמשתתפים בויכוח, מדינת ישראל לא אימצה מדיניות של "תחום מושב" לגבי האוכלוסייה הערבית, ודומה שאף הקיצוניים ביותר אינם מציעים לאמץ מדיניות מעוררת סלידה מעין זו.
המסקנה פשוטה: מי שמבקש להגן על קרקעות הלאום שבבעלות הקרן הקיימת, כיום, מטעמים לאומיים וציוניים, פשוט מדבר דברי הבל. העוסקים בנושא זה והמכירים את העובדות, אינם מתייחסים לקרקעות המצויות כיום בבעלות הקרן הקיימת, אלא, הם מבקשים להגן על האפשרות לחסום בעתיד חבלי ארץ שאינם בבעלות הקרן הקיימת ומעולם לא היו בבעלותה, מפני חדירת התיישבות ערבית.
סעיף 1 לחוק יסוד מקרקעי ישראל אוסר את העברת הבעלות בהם במכר או בדרך אחרת. חוק מקרקעי ישראל מסייג איסור זה, ומתיר העברת בעלות בין הגופים שהחזיקו בעבר את מקרקעי ישראל, וקובע כי החלפת בעלות בין אותם גופים מותרת, וכלשון החוק: מותרת "העברת בעלות במקרקעי ישראל בין המדינה, רשות הפיתוח והקרן הקיימת לישראל לבין עצמם; ואולם העברת בעלות במקרקעי המדינה או במקרקעי רשות הפיתוח לקרן הקיימת לישראל טעונה אישור ועדת הכספים של הכנסת".
במילים פשוטות: ניתן, באישור ועדת הכספים של הכנסת, לקבוע, כי חבלי ארץ שלמים שהבעלות בקרקעות שלהם אינה של הקרן הקיימת, תעבור לקרן הקיימת, והעברת קרקע זו תאפשר להעלות את הטענה כי בהיות מקרקעין אלו בבעלות הקרן הקיימת, ניתן להחיל עליהם את מדיניותה ולמנוע העברת זכויות בהם ללא יהודים.
הקושי העומד בפני הגשמת מטרה זו נובע מכך, שכל עוד מנוהלים המקרקעין על-די מנהל מקרקעי ישראל, הרי שהמנהל אינו יכול להפלות בין אזרחי המדינה. לאור מצב דברים זה הוצע כי הקרן הקיימת תוותר על קרקע שהיה בבעלות היסטורית שלה,ואשר בה אין כל צורך להחיל את המדיניות האמורה [כמו קרקע בערים יהודיות],ותקבל לניהול עצמאי קרקע חלופית באזורים ייעודיים. בכך ייווצר הצורך לבטל או לשנות באופן מהותי את חוק מקרקעי ישראל וחוק מנהל מקרקעי ישראל, באופן שהקרן הקיימת תחזור לפעול כחברה פרטית למעשה.
משפטנים רבים סבורים כי גם מהלך כזה לא ישיג את התוצאה המבוקשת. ראשית, מאחר וכוונתו הינה שקופה מדי; ושנית, באשר גוף המנהל מקרקעין בהיקף כה נרחב ואשר יש לו מאפיינים ציבוריים כה מובהקים, מן הנמנע שלא יחולו עליו דיני המנהל הציבורי.
במקום בו האידיאולוגיה הנבובה מוליכה רק למבוי סתום ולליבוי מיותר של הקצנה, הגישה, המבוססת על תפיסת השוויון, היא גם גישה פרגמטית, היכולה להוליך לפתרון הנכון האפשרי. יש להקצות למיעוט הערבי משאבים שווים ומספיקים בקרקעות לבניה ובאפשרות אף להקים, היכן שקיים צורך בכך יישובים ערביים חדשים. בכך נאפשר לאוכלוסיות המבקשות לחיות כל אחת בתחומה ולקיים את אורח חייה, לעשות זאת. אין כל צורך לנהל מאבק מיוחד בחריגים. מדיניות השוויון בהקצאת משאבים מתיישבת לחלוטין עם אמונתי שמדינת ישראל היא אכן יהודית ודמוקרטית, ועל כן זכאית מכוח היותה מדינה יהודית לשאוף להפניית אוכלוסייה יהודית לחלקי ארץ שונים ולעודד תהליך זה.
נראה כי משני הקצוות קיים רצון עז להוכיח כי צרוף המושגים מדינה יהודית ודמוקרטית נושא בחובו סתירה פנימית שאין ליישבה. יש מי שמתכוון לבטל את אופייה היהודי של המדינה על-ידי הפיכתה למדינת "כל אזרחיה", ויש מי שמשוכנע כי הינו יכול להקים מדינה יהודית בה ישללו למעשה מאזרחיה הלא יהודים זכויות אזרח בסיסיות ואולי גם עצם הזכות לאזרחות. אני נמנה על המאמינים כי האפשרות היחידה לקיומה של מדינת ישראל היא קיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית.
