ביום שלישי בשבוע שעבר הגשתי תוכנית רדיו לנוער שחגגה את יום הולדתה של הכנסת. האיש הראשון שרציתי לראיין הוא אפרים קישון, לא רק בגלל שהוא איש מצחיק מאין כמוהו, אלא גם ואולי בגלל, שהוא הנציח בגאונות, במשך עשורים שלמים, את הלכי-הרוח במדינה שלא החזיקה ממנו מעולם איש תרבות.
התקשרתי לאפרים, הקול שלו הוא זה שענה לי, ההתרגשות אחזה, אבל לצערי זה היה רק משיבון. המזכירה חזרה אלי ואמרה שקישון בשוויץ. ניסיתי להשיג סאטיריקנים אחרים, אמנים אחרים, אבל לאפרים אין שני.
יצאתי מהאולפן ונכנסתי לחנות של ספרים ישנים. הספר הראשון שתפס לי את העין הוא "הכל-בו" של קישון. זה לא היה סתם ספר, אפרים חתם עליו בכתב-ידו. יש שיאמרו שזאת היתה מעין פרידה של חברים וותיקים, על אף שאחד מהצדדים מעולם לא שמע את שמו של ידידו הטוב.
זה בעצם הסיפור, בקיצור רב, של החברות הגדולה שהיתה לי עם האיש הזה. אני מעולם לא פגשתי אותו, הוא מעולם לא שמע את שמי, אבל חברים אמיתים נמדדים בשעות הקשות, שעות שהספר של אפרים, כתב ידו, רחשי לבו, היו שם בשבילי.
אפרים קישון היה עבורי אחד האנשים הבודדים שהעלו בי חיוך וזיק של תקווה בשעות קשות, שעות שאחרים לא ניסו לעשות זאת או שפשוט נכשלו.
כבר לא מעט שנים, האיש היקר הזה עשה זאת דרך הדף. הפגישה ביננו היתה כמעט על בסיס יומי, הוא הלך ונהיה עבורי מושא להערצה ואני הייתי עבורו, אפילו אם הוא לא ידע זאת, אחד מהקוראים היחידים שבאמת העריכו אותו ובאמת אהבו אותו.
היו שהאשימו את קישון, גם אם לא בריש גלי, שהוא פשוט לא ישראלי דיו, הוא מדבר בעברית מהולה בהונגרית, הוא חי רוב הזמן בשוויץ, רחוק מהמציאות הישראלית, רחוק מהחום המחניק ומהקור המזוייף הזה שיש פה שבוע בשנה.
האמת היא, שקישון היה הרבה יותר ישראלי מכל צבר שאני מכיר. הוא אהב את המדינה הזאת, חי אותה, למד את שפתה בעל פה וחיכה כל-כך הרבה זמן שמישהו פה יעריך אותו בזכות זה שהוא היסטוריון של תקופה, שהוא נכס תרבותי שאין כמוהו כמעט באף מקום על הגלובוס, שהוא החזיק פה, כמעט לבדו, תרבות שלמה.
אבל העם היושב בציון לא למד עם השנים להעריך את נכסיו. אנשים פה כמעט תמיד פוזלים אל הצד השני. עם ישראל, ברובו הגדול, עד כמה שזה מצער לומר זאת, אוהב גיבורים שטחיים שאוהבים להפריז באהבתם למדינה.
ההבדל העצום, ביניהם לבין קישון, שהוא מיעט מאוד לדבר, הוא עשה. הוא כתב סרטים ומחזות והומורסקות וקיבל פרסים ופרסם מאמרים והיה השגריר הציוני האמיתי בבירות אירופה.
אנחנו, בטיפשותנו, דחינו את אפרים כי לא יכולנו לאכול את מה שהאיש הזה בישל, לא היינו רגילים, לא ידענו מעולם יוצר כזה וספק אם אי פעם נדע.
היום, רק נותר להביט בפליאה על היצירות שלו שעומדות על מדף הספרים, להרכין ראשנו ולבקש סליחה מהאיש שהתחנן אלינו שנכיר בו, שנעריץ אותו, ואנחנו? יהירים כמנהגנו, טענו שהוא לא מדבר עברית.
מותו של אפרים חייב להדליק פה נורה אדומה במוחם של כל אותם שוחרי-תרבות שהעדיפו לטעון מקנאה ומפחד, שהצברים כותבים עברית טובה יותר. הלוואי עליהם ועליי לדעת עברית כמו ההונגרי הזה.
מותו של אפרים קישון הוא באיזשהו מקום מותה של תרבות, שאנחנו לא הכרנו בה, לא אהבנו אותה, אבל היא סימלה אותנו, היא ייצגה אותנו ואנחנו חייבים לה תודה.
היום, אחרי שארונו של קישון יעשה את דרכו אל האדמה שהוא כל-כך אהב, שהוא כל-כך רצה להיות חלק ממנה, שהיא תכיר בו כישראלי כמו כל הישראלים, כיוצר, כסמל - אנחנו חייבים לבקש סליחה ממנו ולהבטיח, שהדורות הבאים שאולי, הלוואי, יצמח להם כותב כמוהו ילמדו להעריך, אפילו במעט, את מה שאני למדתי בדרך הקשה, להעריך את מה שיש לך.
