השיטה ידועה ועתיקה: מציגים לפני הנחקר את ה"חוקר הרע", הוא צועק עליו ומאיים לפגוע בו. הנחקר מפתח רתיעה וסלידה ממנו.
אחר-כך מגיע ה"חוקר הטוב", כביכול ידי הנחקר. החוקר הטוב רוצה בטובתו, הוא לא אוהב את החוקר הרע, הוא מתנגד לאלימות.
הנחקר רואה כיצד שוב ושוב החוקר הטוב מונע מהחוקר הרע לפגוע בו. הוא מיטיב איתו, כדאי להיות חבר שלו. כבר לא נעים לסרב לחוקר הטוב, אחרי שהוא הציל אותו כמה פעמים מהחוקר הרע.
כך סוחטים החוקרים מפי הנחקר את המידע שהם מחפשים.
אותו דבר מתרחש ביחסי הממשלה עם אבו מאזן: החוקר הרע הם הזרוע המבצעת של הטרור: הפת"ח, החמאס, הג'יהאד, החזית העממית, החיזבאללה וכל שאר חבריהם. הם מציגים את יכולתם לפגוע בנו, הם שופכים את דמנו, אנחנו מפתחים שינאה ורתיעה מפניהם.
ואז מגיע ה"חוקר הטוב" - אבו מאזן.
הוא אדם "משכיל",
הוא "פרגמטי",
הוא כמונו "לא אוהב אלימות",
הוא "מדינאי". הוא "נורמאלי".
הוא רוצה "לגמור כבר עם הסיפור הזה".
הוא החוקר הטוב.
הוא מחדיר לתת המודע שלנו - אם תסרבו לבקשותיו של החוקר הטוב, החוקר הרע יחזור להשתולל, ויהיה קשה לעצור אותו. כבר לא נעים לאבד כזה ידיד אצל הצד השני. הוא חוקר טוב, הוא מציל אותנו מהם - עובדה, לפי פקודה שלו יש הפסקת אש.
איזה מאמי. איזה לב חנון ורחום.
איך אפשר לסרב לו? לא נעים.
אז נעקור את היהודים מאדמתם, כי הוא ביקש.
אז ניתן את בתיהם לרוצחי יהודים, כי הוא ביקש.
אז נעשה כל מה שהוא יבקש, כי הוא החוקר הטוב. הוא שבה את ליבנו. הוא מגן עלינו.
"עובדה". הוא "גרם" להפסקת אש.
הוא "נלחם" בחוקר הרע.
וכך הולכים שולל אחרי הפלשתינים, אחרי אותו משחק מתואם, אחרי אותה הצגה נלעגת, בביזיון ובחרפה.
במקום להילחם כמו אומה בריאה על האינטרסים שלה, נכנעים כמו יהודים גלותיים לכל גחמה של ההנהגה המשותפת מתחת לפני השטח, של ה"מדינאים" ושל הביצועיסטים בשטח" - הפלשתינים.
במקום להילחם בכל מחיר נגד הטרור, נכנעים ומשחררים מאות מחבלים בתמורה ל"שקט" מהחוקר הרע. ואז כבר לא יהיה נעים לסרב לבקשות האחרות.
הרי הם מתאפקים ולא שוחטים אותנו, מגיע להם על זה ממש פרס בינלאומי. אולי איזו מחווה. אולי ניתן להם כמה יישובים יהודים, רק שלא יחזרו להיות החוקר הרע.
במקום להפוך את השולחן בחדר החקירות ולהעיף לכל הרוחות את שחקני התאטרון העלובים האלה, משחקים את המשחק שלהם.
עד מתי?
