לרקע שאלת ההינתקות, ובעוד מאיצים צעדיו החד-צדדים של ראש הממשלה, אריאל שרון, ל"פרישה מחודשת של גבולות המדינה", מתעוררת, כקמה לתחייה, שאלת מעמדו של כלי דמוקרטי עתיק יומין: "משאל העם". מאמרי הדעה בעיתונים כמו גם פינות האקטואליה בטלוויזיה, שטופים במבקרים ותומכים לשיטה. יש אף הקוראים "לא ליישם החלטה מדינית בלא קבלת אישורו של העם". במפתיע, מפת הימין החלה משמיעה קולות ולפיהם מתנגדי הפינוי אף "יתנדבו" לעקור משפחתם מבתיהם, באם רק יקרא העם קולו ויחליט. ואכן, משאל העם, ככלי דמוקרטי, הפך כיום לכלי מבוקש בחוגים נרחבים במסגרת הפוליטית בישראל. האומנם "הדמוקרטיה הישירה" מהווה כלי פוליטי ראוי למציאות המורכבת בה אנו חיים?
הדמוקרטיה המקורית הומצאה באתונה לפני 2500 שנה. ב"דמו-קרטיה" הקלאסית, הייתה לכל "גבר חפשי" סמכות להשתתף בכל הצבעה על כל החלטה פוליטית. כשנזקקו למבצעי החלטות מינו אותם בהגרלה. כך פעלה השיטה. כך דורשים היום תומכי המשאל. הם מתנים את ההחלטה המדינית בידו של הציבור, של הבוחר, ולכאורה, מבססים את עתידה של מדינת ישראל, באופן ההיסטורי, הראוי והאמין ביותר. אחרי הכל, החלטת הרוב - כמשתקף מהכרעת העם - היא- היא מהות הדמוקרטיה לכשעצמה. התומכים יתפארו בניסיון מדינות דוגמת שווייץ בה כל אזרח יכול לבקש משאל עם, ובהינתן רוב קולות, ניתן יהיה לשנות כל חוק במדינה - וללא התערבות הפרלמנט. יוסיפו התמוכים ויציגו את אירלנד ואוסטרליה - בהן ניתן לשנות או להוסיף לחוקה אך באמצעות משאל עם. "שם", יאמרו ויתפארו, "השיטה מצליחה".
החלת השימוש ב"משאל העם" לשם שאלת תוכנית ההינתקות, עשויה להיות חיובית בעיני רבים, אך היא תהווה, ללא ספק, תקדים מחייב שיאפשר ליצור מסלול משאלים משופר - על נושאים שונים ושנויים במחלוקת ציבורית. ברגע שמדינה בונה עצמה על בסיס אירועים מתחלפים, היא חדלה להיות דמוקרטית. מנגנונים אינם יועדו להיוולד לרגל אירועים ספציפיים, בדומה לחומרה שיש לראות יוזמת חקיקת חוק לטובת אינטרס אינדיבידואלי [ראו: ההצעה ל"חוק נתניהו" - 2001; "חוק דרעי"].
עד היכן ימתח הגבול לכשיחל?; האם לישראל צריך שיהא נשק גרעיני? האם צריך להפוך את צה"ל לצבא מקצועי? האם להיכנס למשא ומתן עם סוריה? האם יש לגייס את בחורי הישיבות לצה"ל? - שככלות הכל, ההחלטות הללו, יחד ולחוד, מהוות גם הן צעד חשוב לעיצובה של מדינת ישראל. מה ימנע מאיתנו בעתיד לדרוש בתוקף הפעלת ה"כלי הדמוקרטי" האמין?
קיום משאל העם, יניב למעשה "כרטיס לכיוון אחד". החלטת רוב, בעד החלטה מדינית ספציפית - לא תאפשר דרך חזרה. לא יהא מנדט לכך. הציבור לא ייתן ידו בדבר. לפתע, יבין הוא כי תחושת הכוח שתצנוף אותו - משכרת. אף-על-פי-כן, במציאות בה אנו חיים, שעון האירועים אינו נודם, ותהליכים פוליטיים, ביטחוניים, יכול שיהיו אף מפתיעים, משנים לחלוטין את המפה המדינית ואת כללי המשחק המוכרים. מה היה קורה לו היינו מצביעים, רוב קולות, "בעד" ההינתקות מיידית מעזה, יומיים טרם מותו של יו"ר הרשות הפלשתינית, יאסר ערפאת? האם היה בשינוי הסטטוס המדיני כדי לערוך משאל נוסף? מה היה קורה לו הייתה פורצת אנרכיה בשטחים כמנובא על-ידי חלק מראשי מערכת הביטחון? הגם אז? היכן הסוף? ; זאת אף זאת : במרבית המקרים, הציבור, שרובו משקף את הפוליטיקאי ה"אדיש", יידרש להחליט ולהכריע חדות בין: "כן" ו - "לא". מעבר לדיון על בעייתיות שיטת השאלות והשפעתה על קבלת ההחלטות, ועל כך שרבים מן הנושאים המעסיקים את הממשל דורשים ידע טכני רב שלמרבית הציבור אין - יש אפוא לתת הדעת על השלכות הקיבוע המחשבתי שמוליד הדבר בקרב הציבור. החלוקה בין ה"חיובי" ל"שלילי" יוצרת אפוא פיצול חברתי, שסע, ומתח מתמשך. מושג הפשרה ינוס לו מהעולם - על-רקע ההסתגרות הציבור בתשובותיו, הכרעותיו. "כן" או "לא". אין אמצע. אין ביניים. ישנה "התאהבות" בעמדת הבוחרים שמולידה קיצוניות. אין דיון ביקורתי. וכאן נכנס תפקיד הנבחרים. בידם למצוא נוסחת פשרה ולא להיגרר להחלטה קיצונית של שמאל מוחלט או ימין אבסולוטי. תפקידם, וחובתם, לעודד שיח וסלילת שביל ביניים. זאת ועוד: ריבוי השימוש ב"משאל" - הרי הוא כמתכון להחלשת השלטון. ככל שנָחֶל בתהליך "הדמוקרטיה הישירה", כנדרש ע"י רבים, ערכם של המנהיגים, סמכותם והשפעתם - תופחת. הציבור הוא שיקבע - והמנהיגים אך יישמו. יהא זה סמל לחוסר הביטחון שחשים האזרחים כלפי מנהיגיהם.
יש שיטענו כי כאשר הטכנולוגיה המבצעת כיום את החלטותינו הכספיות, תיושם לביצוע החלטותינו הפוליטיות - יוכל כל אזרח להשתתף בכל החלטה פוליטית. אכן, "משאל עם" משקף באופן ישיר את דעתו של האזרח ומייצג השוויון בסמכות הפוליטית שניתנת לו. לצד זאת, יש לבחון את הדרישה לקיום "משאל עם" במשנה זהירות, לנתח סיכוניו בטרם זעקה לשימוש בו, ולא להיגרר אחר הרצון האינסטינקטיבי להכניס כלי נוסף לדמוקרטיה הישראלית - כך שיעצבה מחדש ויביא לשינוי בצופן הגנטי של חיינו הפרלמנטריים אך לרגל אירוע ספציפי. בכך, אנו רק מזיקים.
______________________
המחבר הינו סטודנט למשפטים וממשל במרכז הבינתחומי הרצליה