בשנה-שנתיים האחרונות היתה עדנה לשירי שנות ה-60-70 שלנו. אלבומים הנושאים כותרת כמו "המיטב", המיטב של זמרים, מלחינים ותמלילנים שיצרו בעיקר בתקופה ההיא, מופקים בכמויות מסחריות ונמכרים היטב.
ההסבר לכך הוא משולש: ראשית, נוסטלגיה שאופפת אותנו, ותיקי התקופה, והצמאון לשירים היפים ולזמרים של אז; שנית, הגילוי של אותם שירים המבוצעים על-ידי צעירי ימינו, חובבי הזמר העברי במיטבו, חובבי השירה והשירים שעמדו במבחן הזמן; ושלישית, האפשרויות הנוחות להשחיל את הדיסק הקטנטן לעומת תקליט הוויניל השחור הגדול והנוסטלגי כשלעצמו אל חריץ הרדיו-דיסק במכונית וכך להתענג על להקת הנח"ל, או על אריק לביא, או על נתן יונתן, כאוות נפשנו.
בימים אלה נעשית פרסומת גדולה לתקליטון נוסף מתחום הנוסטלגיה, הנושא את הכותרת "לו הייתי פירט". כבר למקרא שלוש המלים האלה מתנגן לו על לשוננו אחד השירים הפופולריים בזמנו, שיר קליט הן במנגינתו והן במילותיו. המלים יצאו ממוחו הקודח של ירון לונדון המוכשר, ואלבום הפזמונים שבו אנו מדברים מילותיו כולן נכתבו על-ידו.
לסיבות שמניתי לעיל, לאחראיות לגל אלבומי שירים שמציפים בימים אלה את חנויות התקליטים, יש להוסיף - ככל שזה נוגע לתקליטון של לונדון - סיבה נוספת: המחבר נראה ערב ערב על מסך הטלוויזיה, כשהוא מגיש יחד עם מוטי קירנשבאום, בן דורו הגילי, את תוכנית החדשות והראיונות של ערוץ 10.
מדוע אפוא לא לנצל את הסיבה הנוספת הזאת ולשווק גם את ירון לונדון הפזמונאי המוצלח בגלגולו הקודם? אכן, החלטה שיווקית נכונה ומוצלחת. רוב השירים בדיסק שלפנינו - מוכרים, מתנגנים בקלות על השפתיים, וכדברי ירון לונדון עצמו "אחדים מפיזמוני היו להיטים והם מושמעים ומודפסים ומושרים עד היום. מדי חודש אני מקבל תזכורת לכך מחברת התמלוגים אקו"ם, ולא הסכום הפעוט משובב את לבי אלא העובדה המפתיעה שיש ברשותי נכס מניב..."
מה תורם להצלחתו של שיר? כמובן שילוב מוצלח בין התמליל, הלחן והביצוע. הפזמונאי הוא רק אחד משלושת מגורמי ההצלחה (או הכישלון) ושותף לתמלוגים. כמובן, אפשר להוציא אוסף לחנים של מלחין, או אוסף ביצועים של זמר, ובמקרה שלנו אוסף תמלילים של פזמונאי. בוודאי אם היתה להם הצלחה מוכחת לאורך שנים.
אני מניח, אם להסתמך על העובדה שחשתי לחנות לרכוש את התקליטון, כי אכן יהווה בשביל לונדון "נכס מניב". הוא עצמו כל כך בטוח בכך, שאיננו מהסס להגיד איזו מלה לא טובה עליו, בראיון ל"הארץ" (28.1). וכך הוא "מתנצל" בפני חבריו לבראנז'ה השמאלנית בתקשורת דהיום ובקרב אמני השמאל המושלים במסך הקטן: "היום לא הייתי כותב את השיר 'מרדף'", הוא אומר בגילוי לב. "יש בו נימות פאשיסטיות, נודפת מהשיר צחנת מיתוסים של דם ואדמה. הוא נהפך לכמעט המנון של פטריוטים גדולים ממני, ואומץ בחום על-ידי המתנחלים. אמונה אלון אמרה לי בעיניים מצועפות, שזה שיר שהיא הכי אוהבת. אף שאני בידידות אתה, דעותיה הפוליטיות מבחילות אותי, וקצת התחלחלתי כשהיא אמרה את זה..."
הבה נאמר לירון לונדון, כי למרות דעותיו הפוליטיות המבחילות, למרות הליכתו עם הזרם העכור של זילות הלאומיות היהודית וצידוק הלאומנות הפלשתינית הברוטאלית והגואה, למרות היותו היום מדוברי השמאל המוכשרים, אנחנו אוהבים את ירון של המילים "ארץ טובה שהדבש בעורקיה" ו"עצביה ברזל", ירון שמזכיר לנו ימים של אמונה תמימה ומקיפה כל, של ציונות צודקת, בוטחת בעצמה ומתיישבת, ולא לונדון של ריקנות ודקדנטיות, של התנערות מכל ערך ציוני-לאומי-התיישבותי, כימינו אלה.
האוסף "לו הייתי פירט" מתנגן לו מפעם לפעם בחלל מכוניתי. ירון לונדון של ערוץ 10 ו"הארץ" לא יצליח לקלקל לי את הנאתי ממילותיו, מלחניו וממבצעיו.