השגרירה שלי - מחוץ לכל מרכאות - היא גילה. מוכרת פרחים מבית-שאן. אף כי היא אישה קשת יום, היא לא מתלוננת על הרב שאין לה אלא על המעט שיש.
היא מברכת עוברים ושבים, חלקם מכרים רובם אקראים, לשלום ולברכה, מאחלת להם כל טוב, נושאת תפילה לשלום העולם ולתיקונו, נפרדת בחיוך עצוב טיפה וב"תהיה בריא, חביבי".
היא לבושה תמיד בפשטות, לא ברישול, בצניעות, חפה מכל הידור, מכל גנדור. תמיד באותם בגדים בצבעי-מט שקטים.
היא לא מייצגת את ישראל באומות - היא אף אינה מתיימרת לייצגה, ולכן לא רואים אותה ב"השגריר" ובשאר תוכניות, שבהם אנשים צעירים שואפים להתפרסם בתוך הפסקת הפרסומות ולקנות להם שם עולמי בשבוע. כמוה חיים במקומותינו, איש איש בפינתו, מאות אלפי בני אדם, שכירים ברובם, אבל גם מעט עצמאיים.
זרי הפרחים ניצבים בדליים קטנים, אופפים את רסקו בניחוחות החלים שלהם. יש בחמישים שקלים, יש בעשרים וחמישה, יש בעשרה.
אני צרכן די קבוע של הזר הכי קטן, אמנם, אבל היא מברכת אותי בכל קנייה כאילו רכשתי את היקר והמפואר שבזרים. תמיד היא מוסיפה לי ורד או אספרגוס, מגדילה את הזר באותו מחיר.
שום קנייה אינה מובנת מאליה בעיניה ולכן היא מברכת כל קונה כאילו הוא האיש שמביא לה את הגאולה או, לכל המעט, את הבשורה - בשורת הימים שמביאים לא רק רווחה אלא גם רווח.
אני לא יודע אם בבית, בערב, אחרי יום עבודה שעיקרו המתנה לקונים פוטנציאליים, היא רואה את "השגריר". אם כן - מסקרן אותי לדעת מה היא חושבת על המתמודדים על התואר הנכסף ועל המשרה הנחשקת, מה היא חושבת על אופן הייצוג שלהם את הארץ ההזויה שלנו, האם היא מגחכת בינה לבין עצמה על הפער העמוק, התהומי, בין הארץ כפי שהיא מופקת מפיהם המפיק את מרגליות הארץ לבין הארץ כפי שהיא, גילה, חווה אותה מדי יום, בחנות הפרחים הקטנה שלה, כאשר אנשים קשי-יום עוברים ושבים לנגד עיניה.
גילה היא השגרירה שלי. שגרירת הרצון הטוב, האמונה, הנחישות, ה"אין ברירה", ה" ככה זה בחיים". שגרירתם של אנשים שדומים לה, פחות או יותר, במצבם, בנסיבות חייהם, בגורלם.
לא אחת, כשהיא עוטפת לי את הזר בניילון, אנחנו מחליפים מלים אחדות על החיים. אנחנו תמימי דעים בתפיסה הבסיסית, בגישה היסודית, בזווית הראייה האישית. כמוה - כמוני: צריך להודות על מה שיש ולברך עליו. יכול להיות יותר גרוע. יכול לא להיות כלל.
לפעמים, בצהריים המאוחרים, כשאשר אין כמעט איש בסביבה, היא מרשה לעצמה לפרוש שמיכה על הרצפה ולנמנם טיפה. כשאני עובר בשעה שהיא נמה את מנוחת הנים-לא-נים שלה, אני מהסה אפילו את הדיבור הפנימי שלי, כדי לא להפר, חלילה, את מנוחתה.
לפעמים אני 'סתם קונה פרחים', רק כדי להעשיר טיפה את תזרים המזומנים שלה.
אני לא יודע על מה היא חולמת בלילות, אבל נדמה לי שאני יודע מה היא מבקשת לעצמה ולמשפחתה בימים: פרנסה טובה, בריאות ושלום. זה הכול.
לפעמים אני רוצה לקנות לה פרחים, ככה סתם, ללא סיבה, ומהסס האם לעשות זאת אצלה או במקום אחר. פרחים לשגרירה הצנועה של הפשוט והקשה שבחיים.
