בעוד שבועות אחדים ייפרד
שמעון פרס מבית הנשיא בירושלים. ייאמר כבר עתה כי הוא עשה רבות לשקם במרשימות את המשכן מהצלקות ההיסטוריות שחרט בו עלוב-נפש בשם
משה קצב. אלה שיבואו לסכם פעילותו רבת השנים ימצאו עצמם עומדים משתהים נוכח שני הטורים של מעשיו, בעד ונגד, וקשה יהיה להכריע מה עולה על מה.
שני הטורים האלה הם הקו המאפיין ביותר את שמעון פרס לאורך חייו הציבוריים. האחד, הטור של טובת הציבור והמדינה, השני הטור של אשר טוב לשמעון פרס. אבל קיים כמעט נעלם מעין טור צנוע נוסף, המבטא את חוסר רגישותו של שמעון פרס לאדם הקטן והאפור במדינה ישראל, אחד מאלה שמרכיבים את הציבור החילוני הגדול. ציבור שפרס זלזל בו ובעט בו על שום שמדובר בציבור שאינו מאורגן, שאין ולא היה לו משה בראשו, ובתפקיד זה אמור היה להיות נשיא מדינת ישראל, המנהיג שלנו שחטא בו.
פרס מעולם לא הבין את הרגישות של רוב תושבי הארץ לדרך בה אמור נשיא מכובד להתנהל. אבל פרס היה מודע שמחובתו כנשיא לכבוש את חולשתו, יצר החנופה שקיים בו, אחד שמכבר נודע כאוהב חנופת רבים ומתחנף למעטים. בדרכו כנשיא שכח אחדות מחובותיו כנשיא עד שהתכחש, אולי בלי משים, כי ראש וראשונה עליו להיות ראשון בין אזרחי ישראל; ראשון שמכבדים לא רק אותו, אלא גם את תפקידו כנשיא. עיקרון חשוב זה נעלם מעיני מכבר ונמצאו גם כאלה שלא היססו להתריע בפניו על-כך.
מסתבר כי עוד בהיותו פוליטיקאי חכם רב-שנים בנה לעצמו ערוץ "הידברות" עם העדות הקיצוניות והאנטי ישראליות במובהק, אלה אנשי הכת שעיוותה את היהדות לבלי הכר עד שהפרישה עצמה מהעם ונקראת בצדק "הפלג החרדי".
עיקר יהירותו וחנפותו המטרידה הגיעו לשיאים כששקד כעבד כנוע לחלות פניהם של רבנים, אך האדיר עוד יותר כשמדובר היה ברב "מזרחי", כמו המרן עובדיה שפיו ייצר זבל ותרומתו למדינת ישראל שואפת לאפס. פרס למד ממורו ופטרונו
דוד בן-גוריון כמה וכמה דברים. אך לא למד ממנו להוקיר את אלה שבאמת תורמים בממשות, ביומיום, מעלות שחר וצאת לבנה, לחוסנה של הארץ הזאת. פרס הפך עצמו למלקק עכוזים של הרב הספרדי
עובדיה יוסף ודומיו. כה הפליג במעשה המענג הזה עד שלעתים נדמה היה שבתחרות בינו לבין נתניהו על חסדי החצר הארורה הזאת, קשה כבר להבחין ביניהם מי הוא מי - לתפארת מדינת ישראל.
לא זכור לי מקרה בו עלה איש מבין שניהם באחד מחגי ישראל לביתו של אחד ממקבלי פרס נובל שלנו. הוא לא עלה לביתו של משורר ישראלי חשוב ומחמם-לב, או סופר בעל-כנפיים שיש בהם משק של מציאות. הוא לא עלה לביקור לביתו של מורה ומחנך הראויים להוקרת כולנו, הוא לא בא לברך מנהל מוסד חינוכי. אבל הוא המשיך במסורת שהוא יצק אותה, לעלות לחלות רבנים שבהקצנתם עוטפים את עולנו באריג מרעיל עד מוות. שישמור אותנו גורלנו מפניהם. השנה הגדיל פרס לעשות כשעלה כנשיא שלנו לדירתו של הרב הספרדי הראשי,
יצחק יוסף, שהוא ועמיתו בלאו האשכנזי הם צמד להקיא, שניים שמתחרים זה בזה בקיצוניותם השערורייתית.
