כשעלה ברשת מכתב המחאה של לריסה טרימבובלר הייתה זו אך שאלה של דקות עד הופעת התגובות הראשונות של סיפוק על כך, ששב"ס משמש כלי הענשה עודפת של יגאל עמיר, שלא לדבר על הודעות עם העלבת נשיותה של לריסה - ומה יותר קל מהעלבת אישה...
אני מניח, שלריסה לא התפלאה, היא חייבת לדעת היטב כי הפרות זכויות האדם ומשטרי הרודנות תמיד מתקיימים בתמיכה מלאה ומודעת של המוני אזרחים. על-פי הניסיון הארוך, אנשים מאד אוהבים, שיש להם מישהו שנוא במיוחד ואז אין גבול לפריצת גבולות החוק כדי לכלות בו את זעמם.
כך, כשבשנותיה המוקדמות של ברה"מ ארגן סטלין משפטים מבוימים נגד חבריו לשעבר לתנועה הבולשביקית, התקיימו ברחבי "החלק השישי של יבשת העולם" אספות ציבור בכל מקומות העבודה. באסיפות האלה העובדים - בשיא הרצינות - הצביעו בעד הטלת עונש מוות על "הבוגדים". באחד מספריו של אלכסנדר סולז'ניצין מתואר מקרה, שבו בחור אחד אזר עוז להימנע בהצבעה והקהל התנפל עליו בחמת זעם: "תן הסבר להתנהגותך! אתה סוכן זר! פאשיסט!".
התכונות האנושיות, שגרמו לאנשים, במסיבות יום הולדת פשוטות פרטיות להרים את הכוסית הראשונה לחיי "טובריש' סטלין מנהיגנו האהוב" - גרמו להם להתנפל בפראות על כל מי שזז מילימטר מהמתווה המוכתב, הם עשו את זה בהתלהבות רבה יותר ממה שנדרש על-ידי "העין הפקוחה", מרצונם, בצורה, שיש לה הרבה מן משותף עם לשון ההעלבה כלפי לריסה והשמחה על הפרת החוק והאתיקה על-יד שב"ס - בישראל היום.
סולז'ניצין תיאר איך במחנה כפייה התפתח רומן בין שבוי גרמני לאחות רפואית רוסיה, שלא הייתה אסירה אלא עובדת חופשייה במחנה. כשדבר אהבתם התפרסם, האחות הוכנסה לכלוב ליד שער המחנה והאסירים זרקו עליה אבנים, ירקו וצעקו "זונה גרמניה!" - לאחר מלחמת העולם השנייה, בברה"מ ממש לא אהבו את הגרמנים ולהתאהב בגרמני היה פשע מעבר לדמיון. אנחנו הרבה יותר קרובים לזה ממה שאנחנו אולי חושבים: זה כמעט תקין-פוליטית לגנות את טלי פחימה לא בגלל הסיוע הפעיל לטרור אלא בגלל עצם ההתחברות עם ערבי.
כל פושע פגע במישהו והפר את זכויותיו, אבל שב"ס לא יכול לשלול זכויות, הניתנות לכלל האסירים, מאסיר מיוחד אחד. שב"ס פועל בשמנו ואנחנו כחברה לא יכולים לפגוע בזכויות באופן שרירותי. בהקשר הזה, אין כל חשיבות לגודל פשעו של יגאל עמיר. שב"ס מבצע את פסק-דינו של בית המשפט, על-פי החוק והנהלים האחידים - נקודה. אם במקום הנקודה נשים פסיק ונוסיף "אבל" ונביא מקרים מיוחדים של אלה, שאותם אנחנו ממש-ממש-ממש שונאים - זה המקום, שבו נגמרת מדינת חוק - שלנו, לא של אותם הפושעים - ומתחיל הסטליניזם או "מהפכת התרבות". חיסול המוני של אוכלוסיה תמיד מתחיל בקטן, תמיד בברכת ההמון.
היו בישראל פושעים, שעל-פי סקלת הפשע גרועים אף מרוצח ראש ממשלה. היה אדולף אייכמן, שמרגע הבאתו לישראל קיבל מזון, טיפול רפואי, ספרי קריאה ומשפט הוגן. היה איוון דמיאניוק, שאומנם הוברר, שלא הוא היה איוון האיום המקורי, אך נקבע ששירת את הנאצים במחנה אחר.
בגלל סיבות משפטיות שוחרר דמיאניוק ומה היה קורה אם היו (היפותטית) מתגלות סיבות משפטיות, שבגללן לא ניתן היה להרשיע את אייכמן? עם כל הזעזוע שבדבר - הוא היה משוחרר, כי החוק ואותה התכונה המיוחדת של בתי משפט להתעלות מעל רגשות, גם כשהלב נקרע - חשובות יותר אף מעשיית צדק בבני-שטן.
אין כאן מקרים מיוחדים חד-פעמיים. אם מערכת הצדק אינה מתנהגת על-פי הכללים כלפי כל פושע שהוא, היא מתחילה להתלהב מהרשעת פושעים יותר ממה שהיא מתלהבת מזיכוי חפים מפשע - וזה סוף החוק והדמוקרטיה. אז כבר לא צריך שופטים, קצין משטרה מחליט מי הפושע ומה צריך לעשות בו. שלטון החוק משול לפאזל תלת-מימדי, שאת כל חלקיו חייבות בכל רגע להחזיק ביחד ידיים אמינות וחסונות, אחרת הוא מתפרק. אין כאן "פעם אחת וזהו" - זה המקרה המובהק של "כן" או "לא", זה או שחור או לבן.
יאיר לפיד (באופן כללי, לא ההעדפה הספרותית שלי) פעם כתב משהו, שהייתי חייב להסכים איתו אז ולצטט כעת. היה זה לאחר החטיפה והרצח של נחשון וקסמן הי"ד, כאשר אמרו רבים, שהיה צריך להביא מהכלא את אחמד יאסין ולהציג אולטימאטום לחוטפים: אם וקסמן לא ישוחרר, נהרוג את יאסין כאן ועכשיו! כתב אז יאיר לפיד, שלא ניתן לעצור את הדמוקרטיה לחצי שעה, אפילו על-מנת להציל חיי אדם. אני רק יכול להוסיף לזה, שאסור לעצור את הדמוקרטיה ולו לרגע גם כדי לדפוק את הפושע הכי שנוא במדינה. אפילו אחמד יאסין בסוף חוסל בפעולה חוקית במלחמה נגד הטרור, אבל לא בפעולה עצמאית של שב"ס, למטרה נאצלה ככל שתהיה.
הרי לא יחסר לנו את מי לשנוא. אם כבר התחלנו ללכת בדרך הזו, אז למה כל ההתעסקות הזאת עם מרדכי וענונו? טיפוס נתעב, מה יש לבזבז עליו אנרגיה? - נסגור אותו בחבית של מלט - והים התיכון עמוק דיו... נצרף אליו את טלי פחימה כדי לחסוך בחביות. ומה עם ההוא, שביתר את גופת אישתו בתאילנד והשליך לנהר? במה הוא טוב יותר? זה אחד הטיפוסים האלה, שאנחנו ממש-ממש-ממש-אבל-ממהההההההההההש שונאים אותם, אז מה הם בתאילנד, נפלו על הראש? חסר להם חביות מלט?..
אין דבר כזה: רק פעם אחת וזהו, רק פעם אחת נקנה בשוחד את קולות הח"כים ואחר-כך יהיה פה גן-עדן וכזו דמוקרטיה ללא רבב, פחי הזבל ידיפו ניחוח הלילך... לא, אם זה קרה פעם אחת והאשמים לא באו על עונשם ולא קבענו נורמות ולא הקפדנו, שהמדינה תקפיד עליהן - זה יקרה שוב. אם יש לנו מישהו אחד, ולו הפושע המחריד ביותר בעולם, נציגו הישיר של השטן עלי אדמות, שלגביו שב"ס יוזם פעולות ענישה עצמאיות והציבור לא מתנגד - זה לא יגמר שם.
אלה הם חוקי הקיום האנושי. זה מתגלגל יותר מהר ממה שחלק מהאנשים חושבים, למצב, ששוטר יפרק לכם את הצורה במכות וגם יאשים ואתכם בתקיפה בגלל בדל סיגריה, שזרקתם על מדרכה - כי השוטר הזה ממש-ממש-אבל-מה-זה-שונא כשזורקים סיגריות על מדרכות. או מפני שלא נתתם לא מאה שקל, כי זה מה-זה-מרגיז, שיש לכם מאה שקל ולו אין...
לריסה טרימבובלר היא אישה מיוחדת, רק בשל היכולת המופלאה שלה לעמוד בחן ובגאווה מול המערכת ומול ההתנכלות של ציבור שונאיה. כל היריקות של הליליפוטים הצעקניים, המכלים את זעמם הקטנוני על השם שלה או על איך שהיא נראית או על ההעדפות המיניות שלה, המפונטזות על ידם - גם אם הם יודעים לקפוץ ממש גבוה, לא מגיעות לקרסוליה. היא תירשם בהיסטוריה כאישה בעלת חמלה וכוח נפשי מספיקים כדי להתאהב בפושע, שכולם שנאו ולהגן על אהבתה.
השאלה איך אנחנו כולנו נירשם בהיסטוריה בהקשר הפרשה הזו? האם כחברה בעלת חמלה וכוח נפשי מספיקים כדי להגן עליה?.