יותר ויותר תיירים ישראליים נמשכים לבקר בקובה - אותה "לטאה ירוקה בים האנטילי, מוכת גלים, מעוצבת קצף, שרופת חמה ומקושטת רוח, עיניה - דמעות, אך ליבה שר..." (כמאמר ניקולאס גיין - אחד המשוררים החשובים של האי).
יש מקומות יפים ממנה ובכל זאת אין דומה ביקור בקובה כמסע למקום אחר בעולם - עיסוי לנשמה, ממתק ללב ופינוק לאזניים. בני אדם חמים, קשר בלתי אמצעי (ולעיתים גם ללא שפה משותפת) ומוסיקה נפלאה.
"עם המוסיקה שלנו הצלחנו לייצא יותר חלומות והנאות מאשר הטבק שלנו, יותר מתיקות ואנרגיה מאשר כל הסוכר שלנו. מוסיקה אפרו-קובנית היא אש, טעם ועשן: היא הסירופ, הקסם והמרגוע. היא כמו רום משכר המביא בני אדם יחד וגורם להם להתייחס זה אל זה כשווים. היא המביאה את מלוא החושים לחיים דינמיים". כך מצוטט חואן פורמל, מייסד "לוס ואן ואן", מאחד הראיונות שנתן מאז שהקים את להקת הריקודים הקובנית מספר אחת לפני כ-36 שנים - ולוס ואן ואן בסוף השבוע הראשון של מרץ כאן אצלנו (בלי נדר), באילת, בפסטיבל הסלסה השנתי.
המוסיקה בקובה אינה הפסקול לחיים - המוסיקה בקובה הם החיים עצמם. דומה שמיצי העיכול של הקובני אינם פועלים ללא מוסיקה ברקע. בכל מקום בו תתיישב (במיוחד אם אתה תייר) ותבקש את התפריט, מיד, כאפריטיף, תקבל כמה זמרים/נגנים שינעימו לך את הזמן.
נכון - אם אתה תייר הרפרטואר יהיה מצומצם ביותר - מן ה"גואנטנמרה", דרך "קיסאס, קיסאס, קיסאס" ועד ל"צ'אן צ'אן" של ה"בואנה ויסטה" - אך מה זה משנה? אתה ניהנה מהמוסיקליות הנהדרת של הקובנים, והם נהנים מה"טיפ" שלך בסוף הארוחה.
כמדריך שלוקח מאחורי קבוצות לקובה (לא יותר מפעמיים בשנה) אני עומד על-כך שהטיול יתחיל במזרח האי, בסנטיאגו דה קובה, העיר השנייה בגודלה. אי אפשר להבין את המדינה הזו ללא המזרח - לכאן הגיע קולומבוס ו"בישר" על הקולוניאליזם הספרדי, לכאן הגיעו ראשוני העבדים השחורים ממערב אפריקה, מכאן התפתחה המוסיקה הקובנית, ומכאן החלה המהפכה של פידל.
כדי להכניס ישראלים לאווירה הנכונה מיד בבוקרו של היום הראשון באי הם מתוודעים אל ה"מוחיטו" (רום, לימון, קרח, עלי מנטה, מי סוכר) המרענן - משקה שילווה אותם ו"יתדלק" את מצב הרוח הנפלא למשך כל השהות, ובשעות אחר הצהריים של אותו יום, כאורחי "הבלט הפולקלורי" של סנטיאגו הם מתרגלים במשך כשלוש שעות את צעדיהם הראשונים (בדרך כלל) בסון, ברומבה ובסלסה, כאשר כל מטיילת ישראלית חובקת בזרועותיה צעיר שחום בנוי לתלפיות, וכל תייר זוכה לרקדנית יפהפייה כבת זוג ומדריכה בצעדים הלא כל-כך מסובכים. ובערב, תרגול "על חי" ב"קאזה דה לה טרובה". לאחר יום טיול ראשון שכזה ועירוי של רום וקצב - הטיול בשמיים!!!
פולקלוריסט קובני מתאר את התפתחות המוסיקה באי כמשחק בין שני גורמים: הסוכר והטבק. העבדים השחורים בקובה התגוררו באחוזות הסוכר הגדולות, בהן עבדו את האלים האפריקאיים שלהם עם מקצבי תופי הענק שלהם, ויצרו מוסיקה חילונית חדשה מאותם שורשים הטמונים ב"אמא-אפריקה".
הספרדים, במיוחד אלה שהגיעו מהאיים הקנריים, איכרים שהתיישבו על חלקות אדמה קטנות והיו בעלי משקים קטנים בהם גידלו את הטבק, הביאו עימם את מסורת שירי ה"דצימה" (שירים בעלי עשר שורות המתחרזות עם השורה הראשונה) ואת ריקודי הזוגות.
האפריקאים הביאו את כלי ההקשה, האירופים את כלי הנשיפה וכלי המיתר. האפריקאים יצרו את הרומבה, לאירופים היה הסון. משני הקצבים השורשיים הללו נוצרו להיטי רחבות אולמות הריקודים בשנות השלושים והארבעים - הממבו והצ'ה צ'ה צ'ה, ולימים (במיוחד בפורטו ריקו וברובע הארלם בניו יורק) את המוסיקה הפאן-לטינית - את הסלסה.
בצורות הישנות שלהם המקצבים האלה ממשיכים לחיות ולכבוש את העולם, והדוגמה המרכזית היא הצלחתה הפנומנלית של להקת ה"בואנה ויסטה סושל קלאב" - להקת שבזכותה מגיעים רבים מן התיירים לביקור באי הקסום שהזמן מעין עמד בו מלכת.
הסלסה כבשה היום כל חלקה טובה בעולם כולו, והרבה רקדנים מקצועיים וחובבים ניהנים שוב לחזור אל ריקוד שבו בני הזוג נוגעים זה בזה ומתקשרים האחד עם השני. הקובנים עצמם די משתאים כשהם שומעים שבישראל (מדינה שרובם אינם יודעים עליה הרבה, מלבד מדבר, גמלים וגלביות) כמעט בכל ערב ניתן לרקוד סלסה במועדון זה או אחר.
באחד הביקורים הקודמים שלי בקובה יצא לי להשתכן ללינת לילה בעיר קאמאגוויי, היכן שהוא בין סנטיאגו לטרינידד (העיר הקולוניאלית הקסומה ביותר באי), ו"ליפול" על הופעה של ה"לוס ואן ואן" עם האנרגיות המדהימות של מקצבים ומוסיקה בתערובת קובנית, אלקטרונית, רוקית, קריבית, שמביאה את הקהל לפרץ אדיר של שמחה, ריקוד ואובדן חושים (במיוחד הורדת כמה מוחיטו או קובה-ליברה במורד הגרון).
התערובת הנפלאה הזו שיצר חואן פורמל ידועה בשם "סונגו" ואם תטעמו ממנה באילת תדעו בדיוק למה הכוונה, ואולי תהיה זו ה"טעימה" שתגרום לכם לבקר גם בקובה ולחולל בככרות, ברחובות ובמועדונים שלה - בטרם יהיה מאוחר מדי.
____________________________________
המחבר הינו דובי לנץ, גלי צה"ל
