יש ויכוח בתוכנו האם תוכנית ההינתקות היא תוצאה של תבוסה לפלשתינים בעימות המוגבל שכפו עלינו מכוון שבסוג כזה של עימות לעולם אין הכרעה ברורה.
מלחמה היא - 'ניסיון לאכוף מטרה פוליטית בכוח ונוכח התנגדות'. השימוש בטנקים ובמטוסים בקרבות ענק או, לחילופין, שימוש בצלפים במארבי בדד משקפת יחסי כוחות, זירה ומידת הפעלת הכוח אבל לא את המהות של המלחמה.
אין קשר ישיר ומלא בין תוצאות הלחימה בשדה הקרב עצמו לניצחון במלחמה. במלחמת יום הכיפורים ב-1973 השתלט צה"ל על שטחים גדולים במצרים, על שטחים נוספים בסוריה. צה"ל השמיד למעשה את כוח הלחימה הסורי והביא את הצבא המצרי לסף השמדה. אלה הישגים צבאיים חסרי תקדים נוכח תנאי הפתיחה ועוצמתם המצטברת של הצבאות וכוחות המשלוח הערביים. למרות זאת, בסופו של תהליך, אכף עלינו אנואר סאדאת נשיא מצרים, בגלל השימוש בכוח, את רצונו הפוליטי והסיג אותנו ממש לגבול הבין לאומי. התשובה לכן ברורה: הישגי צה"ל בלחימה לא מנעו מהמצרים לנצח במובהק.
כאשר פרץ העימות האחרון בינינו לפלשתינים היה לפלשתינים בהישג יד ובגיבוי מלא של נשיא ארה"ב ביל קלינטון חזרה לשליטה על כ-93% מהשטחים שנכבשו ב-67' בידי ישראל, כולל חלוקת ירושלים ופינוי כל רצועת עזה עד הקו הירוק עצמו; היה גבול פתוח בין הרשות לישראל והגירה חוקית ולא חוקית שערערה לאט את המאזן הדמוגרפי בישראל; הובטח מעבר בטוח בין עזה לגדה המערבית והתגייסות בינ"ל בהובלת ארה"ב לגיוס סכומי עתק, ללא תקדים בהיסטוריה האנושית, לשיקום הפליטים הפלשתינים.
למעשה היו הפלשתינים שותפים בריבונות עם ישראל על מזרח ירושלים. הרי בחפ"ק המשטרתי שפיקד על אבטחת עלייתו של אריק שרון להר הבית ב-28.09.00 ישבו ג'יבריל רג'וב ותאופיק טיראווי, ראשי מנגנוני ביטחון פלשתינים, כנראה שמאותו חפ"ק ממש ליבו את המהומות בהנחייתו של יאסר ערפאת.
למרות הישגים אלו פנו הפלשתינים לשימוש בכוח, כמו בכל מלחמה בהיסטוריה, מפני שרצו דברים נוספים והעריכו שאותם יוכלו להשיג רק באמצעות כוח: זכות השיבה, ערעור זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ונסיגה מלאה של 100% משטחי יש"ע. יאסר ערפאת הגדיר את אותה זכות השיבה כשיבת הפליטים לכפריהם בפועל ותשלום פיצויים, למעשה חזרה במילים אחרות על החלטה 194 של עצרת האו"מ מ-12.48.
בשיחות טאבה ב-01.01, שהתקיימו עדיין תחת ראש הממשלה דאז אהוד ברק, אמנם הגיעו הפלשתינים להישג ולניצחון חלקי במלחמה כאשר אכפו, תוך שימוש בכוח, וויתורים נוספים על מה שכבר היה מובטח בתמיכה בין לאומית או בפועל בידם. ישראל הסכימה ליציאה נוספת משטח של כ-96% משטחי יש"ע, לחילופי שטחים ולקבלת אלפי פליטים כ'מחווה הומניטרית'. לבסוף, כניסיון נואש להגיע להסכם, רמזה ישראל על נכונות להכליל בניסוח עמום ולא מחייב את אותה החלטה 194 של האו"מ בהסכם המוצע.
לו היו הפלשתינים נעתרים כי אז בהחלט נחלו ניצחון. אולם המשך הלחימה מעיד שהם קיוו ל'עוד' והעריכו, מניסיונם עד אז, שניתן להשיג את ה'עוד' הזה בכוח.
אין מדד יותר טוב לשאלה האם נצחנו במלחמה מהפסקת האש כפי שדרש אבו מאזן במסע הבחירות שלו בלי לקבל אף הבטחה ישראלית מראש - דרישה שאפשר להגדיר אותה באופן כללי כ'מזעור נזקים':
באופן מיידי שחרור אסירים, הפסקת חיסולים, הסרת מחסומים והחזרת השלטון הפלשתיני לערי הרשות.
הרי הפלשתינים לא יצאו לאינתיפדה כדי להפסיק את החיסולים או לקבל שליטה על טולכרם וג'נין.
בשלב שני דורשים הפלשתינים את עצירת הגדר והשבת המוסדות הפלשתינים למזרח ירושלים. שוב מדובר בנכסים שהיו בידיהם ממילא ולא למענם יצאו למאבק. למעשה מדובר בעובדות מדיניות קשות מאד לפלשתינים שאותן אנחנו, תוך שימוש בכוח ומבלי שרצינו להגיע לכך מלכתחילה, אוכפים על הפלשתינים.
לו היו הפלשתינים חווים תחושת הישג או ניצחון הרי דרישת המינימום לשלב השלישי - חזרה למו"מ על הסדרי הקבע - הייתה מן הסתם תביעה לחידוש המו"מ מהנקודה בה הופסק בטאבה.
הפלשתינים נאבקים כרגע בסד האילוצים שהוטל עליהם בקהילייה הבין לאומית במסגרת 'מפת דרכים' להקדים, לפני חזרה למו"מ מהותי, מלחמה בטרור הפלשתיני. סד שהם יצרו לעצמם במהלך האינתיפדה. כרגע עצם החזרה למו"מ מדיני, בלי להלחם בחמאס ובג'יהאד, נראית לפלשתינים כהישג גדול.
גם השיח הפלשתיני עצמו כבר אינו כשהיה. נוסף לאלפים הרבים שחתמו על 'המפקד הלאומי' בצד הפלשתיני ובו אמירה מפורשת שזכות השיבה יכולה להתגשם רק בשטחי הרשות הפלשתינית הרי אבו מאזן עצמו רומז במספר רב של התבטאויות שזכות השיבה לכפרים, שמהם גורשו הפליטים, כבר בלתי אפשרית והיא תמומש בשיבה למדינה הפלשתינית כשתקום.
הסמן הבולט לעומק השבר בחברה הפלשתינית הוא המהירות שבה נעלמה מורשתו של אבי האומה יאסר ערפאת - מיצג דרך המאבק האלים, מוביל האסטרטגיה של טרור מתוך אנרכיה עד לקריסת ישראל. המהירות שבה חזרה החברה הפלשתינית ככלל לחפש את המוצא המדיני מהסבך עליו נקלעה.
אפשר לכן לסכם את המתחולל בחברה הפלשתינית בעקבות המלחמה כהפסד של עמדות מדיניות חשובות, ניסיון למזער נזקים, חידוש המו"מ המדיני מעמדה פחות נוחה וצמצום החזון המדיני בכל הקשור לאבן המחלוקת העיקרית - זכות השיבה.
בצד הנזקים המדיניים ברשות ישראל לא וויתרה על דבר ממה שהייתה מוכנה ממילא לוותר ערב האינתיפדה. כיום היא מוכנה לעוד פחות ויתורים והיא קובעת בשטח עובדות שקשה מאד לגלגל אחורה. הגדר היא המרכזית שבהן. לפני האינתיפדה, בשנים שהסכם אוסלו עיצב את יחסינו עם הפלשתינים, טושטשה זכות השיבה הפלשתינית תחת המילה 'שלום'. בחברה הישראלית גברה ההכרה שהמאבק עם הפלשתינים אינו על שטח אלא על זהות לאומית וזכותו של העם היהודי למדינה משלו. גברה ההכרה שבלי פתרון
'זכות השיבה' הדיבורים על שלום, שכנות והסדרי בטחון הם חסרי ערך.
רשימת הרווחים הישראליים עוד ארוכה וכנ"ל רשימת ההפסד הפלשתינית וכל אחד יכול לשפוט לעצמו האם נצחנו או הפסדנו במלחמה.
למה לכן, לאור התוצאות, באה תוכנית 'ההינתקות'? הרי תמיד טענו שאי אפשר להיכנע לטרור, אי אפשר להסכים לוויתורים מתוך חולשה אם חפצי חיים אנחנו במזה"ת. איני יודע מה בראשו של ראש הממשלה אבל אין אפשרות להפוך הישג בלחימה לניצחון במלחמה בלי יוזמה מדינית. כאשר הטרור דועך והביטחון שב לחוצות ערינו זה הרגע המתאים ליזום עוד צעד לעבר החזון של מדינה יהודית דמוקרטית. לא מתוך חולשה אלא דווקא מתוך הניצחון.
