אם נולדתם לפני שנות ה-90' נוכחתם לדעת שבמה שקשור לטלוויזיה, בארץ היה רק ערוץ אחד, הערוץ הראשון המיתולוגי, ו"מבט לחדשות" הייתה מדורת השבט לאורך תקופה ממושכת. מדורת השבט, כי לא היה נהוג לצלצל מבית לבית בזמן המהדורה כי ידוע היה שכולם צפו בה ואסור היה להפריע. מדורת השבט, כי אם לא ראית "מבט לחדשות", למחרת לא היה לך על מה לדבר עם העמיתים לעבודה או עם נהג המונית. דרך הערוץ הראשון היינו עדים לאירועים מרתקים.
ערוץ אחד בלבד מילא תפקיד חברתי בעל חשיבות עליונה: אינטגרציה לאומית, מפני שכולם צפו באותו תוכן בו-זמנית, כולם נחשפו בדיוק לאותו דבר. זה יוצר לכידות, תודו.
הזמנים השתנו, והטכנולוגיה מתקדמת ללא הרף. מתחילת שנות ה-90' הטלוויזיה הרב-ערוצית החלה את דרכה בארץ (ערוץ 2, כבלים ובהמשך גם לווין) וכעת אנו מוצפים במאות ערוצים בשפות שונות, עם תכנים מאוד שונים אחד מהשני, לפי טעם הצופה. כעת אני יכול לשבת בשקט בבית לצפות בתוכנית המציאות התורנית, לא משנה באיזה מדינה או באיזו תחנה, אפילו "אסטרונאות נולד" בחסות הנאסה. אני, לבד עם עצמי, מול הטלוויזיה, כשספק עם עוד מישהו בארץ צופה יחד איתי באותה תוכנית.
תופעה זו היא מעולה מחד-גיסא, אך מאיימת מאידך. מעולה, כי אני בוחר מה שבא לי מתי שבא לי. מאיימת, כי ריבוי האפשרויות מאיימת על אותה "אינטגרציה לאומית" שהצליח לכונן הערוץ הראשון בתחילת הדרך.
בהיותי סטודנט לתקשורת, השבוע השתתפתי באוניברסיטה בהרצאה של פרופ' אליהו כ"ץ, אחד מגדולי התיאורטיקנים של התקשורת בת זמנינו. פרופ' כ"ץ טוען כי הפונקציה העיקרית של הטלוויזיה היא הפונקציה המלכדת בפן החברתי. כלומר, זה מה שהביא את הטלוויזיה לשיגשוגה. לטענתו, דווקא בגלל האופציות המרובות העומדות בפני הצופה כיום, הטלוויזיה בפורמט שאנו מכירים כיום איננה מרכזית עוד, היא אפילו גוססת בעיניו.
אין הוא טוען כי אנחנו כצופים נפסיק לצרוך את התכנים הטלוויזיוניים שכיום אנו צורכים, אלא שהפורמט ישתנה: משפחה או חברים לא יזדרזו להגיע הביתה כדי לצפות באירוע כזה או אחר, אלא, אולי מי יודע (אני מוסיף לדבריו), יוכלו לצפות באותו אירוע באמצעות הטלפון נייד או השעון.