אצלנו, אף פעם לא חסר עניין; ואם אין אירוע מסעיר מזדמן - לא לדאוג, יש מי שידאג להמציא לנו כזה; שלא יהיה משעמם חלילה.
עד לאחרונה תָּהו מי שתהו על ראש הממשלה; הכיצד הפך עורו, וממיישב היהודים ביש"ע הוא חותר לעקירת היהודים משם. הח"מ, כידוע - לא היה בין התוהים, כי מזה למעלה מעשרים שנה אינו נותן אמון במי שמכהן כיום כראש ממשלה. אבל אפילו הח"מ הופתע משהו מן המהלך האחרון שיזם ראש הממשלה: הזמנת דו"ח המאחזים.
בנושא זה עסקו ועדיין עוסקים רבים וטובים, ואיננו רואים טעם לדון בו כשלעצמו; עם זאת, מעניין לבדוק אם יש איזו התייחסות בפרשת השבוע להתנהלות כזאת של שליט. הרי "ליכא מידי דלא רמיזא באוריתא" ולדרכנו, הרמז אמור להימצא בפרשת השבוע.
איזו הוראה אפשר למצוא בנושא זה בפרשת ויקרא? חוץ מזה, הרי פרסום הדו"ח היה בימים השייכים לפרשת פקודי, אז מה התעוררנו עכשיו?
אכן, ברשימה לפרשת פקודי רמזנו לעניין, וגם הזכרנו את מאמרנו לאותה פרשה מלפני שנתיים, שם עמדנו על המופת המוסרי-מנהיגותי של משה רבנו, הנוטל אחריות אישית ומגיש דו"ח כספי מפורט. עם זאת, לא כל מי שאינו מגיש דו"ח הוא עבריין בהכרח. וגם אם וכאשר חוקרים אחריו, זה עדיין לא אומר הרבה על נקיון כפיו. בהחלט יתכן שמלבישים או מנסים להלביש עליו תיקים.
אז אם הדו"ח אינו הכרחי, וחקירות אינן משקפות, איך נדע לזהות מיהו באמת המנהיג שלנו? ולאחר שנגלה מיהו באמת, אם נגלה, מה נוכל להסיק מכך אודות עצמנו, אנחנו שהמלכנו אותו עלינו?
לכך כבר צריכים את המסרים של פרשת השבוע שלנו, ויקרא. על רקע מה שכתבנו בשנים קודמות בהתייחס לפרשה זו - נזכיר כי הספר כולו נקרא ויקרא, וּמְכוּנֶה גם תורת כוהנים; תוכנו הוא הנחיות עבודה לכהנים ביחס לקורבנות השונים.
שלושת הפרקים הראשונים דנים בדרך ההקרבה של קרבנות שונים, אבל לא מוזכר בהם כלל קרבן הבא על חטא כלשהו. מדובר בקרבנות שהתנדבו יחידים או בקרבנות ציבור.
פרק ד' לאחר פסוק הכותרת, הפניה אל משה, מתחיל כך:
(ויקרא) ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה: ג אִם הַכּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן-בָּקָר תָּמִים לַה' לְחַטָּאת:
כך זה מתחיל; לא בחטא של מישהו מדלת העם, אלא אִם הַכּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא; אמנם כתוב שהחטא שלו הוא לְאַשְׁמַת הָעָם, אבל אם הגיע לכך שנסחף אחרי ירידה רוחנית שנתחוללה בעם - זהו חטא שלו. וגם התיקון הוא באחריותו האישית-בלעדית.
לאחר פירוט ההנחיות לקרבן הכהן, אנחנו קוראים את הפסוק הבא:
יג וְאִם כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל-מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ:
כאן מדובר בשגגה של הסנהדרין, המכונים עֵינֵי הַקָּהָל, שהורו משהו בטעות והעם עשו כהוראתם; לא בטוח שמשהו כזה אירע פעם, אבל התורה מתייחסת לזה כאל אפשרות ומורה דרך לתיקון.
המקרה השלישי שהתורה מציגה, מתייחס לחטא של הנשיא:
כב אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקָיו אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם:
המקרה הרביעי הוא של הארח הפשוט שנכשל באיזו עבירה:
כז וְאִם-נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם:
אנחנו נדון, כמה צפוי, במקרה השלישי, אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא.
(זוהר) תני רבי יצחק מ"ש (מה שונה) בכל אתר דכתיב בהו ואם, כמה דאת אמר אִם הַכּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא, וְאִם כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ, והכא - אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא, ולא כתיב ואם נשיא יחטא; מאי קא מיירי (מה בא ללמד)? מסתבר שמי שמגיע למעמד שלטוני, זוכה ליחס מיוחד אפילו בתורה.
מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעזֵב יְרֻחָם
(סיפרא) אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא; אמר רבן יוחנן בן זכאי, אשרי הדור שהנשיא שלו מביא חטאת על שגגתו. אם על שגגתו מביא חטאת - צריך לומר מהו על זדונו? אם נשיא שלו מביא חטאת - צריך לומר מהו הדיוט? נשיא, יכול נשיא שבטים כנחשון? תלמוד לומר, וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקָיו; ולהלן הוא אומר לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹקָיו מה אמור להלן נשיא שאין על גביו אלא ה' אלקיו, אף נשיא האמור כאן שאין על גביו אלא ה' אלקיו:
ריב"ז ממתיק את הגלולה המרה בדרשתו, המובאת גם במפרשים. המלה אֲשֶׁר נדרשת מלשון אושר, אשרי הדור שהנשיא שלו מביא חטאת על שגגתו. ועדיין נשאלת השאלה מדוע אין כאן התניה כמו במקרים הקודמים וגם במקרה הבא? מדוע נאמר אֲשֶׁר ולא אם?
(זוהר) אלא, הכהנים אינם נוטים כל כך לחטוא כי הכהן נזהר תמיד מחמת יראת שמים שיש בו בכל יום; מחמת המודעות שלו שהוא שליח של עם ישראל, ומחמת היותו שליח אישי של כל אדם מישראל להקריב את קרבנותיו. ועל דא פֶּלֶא הוא כאשר יחטא, ובגין כך, ואם כתיב. וכן וְאִם כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ, פֶּלֶא הוא שכולם יכשלו בחטא; משום דאי אלין יחטאון -אלין לא יחטאון; ובגיני כך ואם כתיב. אבל הכא, אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא - ודאי; כיוון שלבו גס בו, כי העם הולכים אחריו וכפופים לו, ועל דא - אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא; כגון דעבר על מצות לא תעשה והוא עביד חד מנייהו ועל דא לא כתיב ביה ואם שהרי אין ספק שיחטא.
דברים כדורבנות; מי שהגיע למעמד של שליט, רק טבעי שיכשל בחטא מחמת גסות הרוח המשתלטת עליו. מעמדו הגבוה, שאין אדם גבוה ממנו וכולם כפופים לו, מביא אותו לחשוב שהכל מותר לו, והוא גם מתנהג כך.
הדרשה של רבן יוחנן בן זכאי לעומת זאת, מתייחסת למצב מתוקן בו הנשיא מודע לרגישות ולסכנות האורבות לפתחו - דוקא במעמדו המיוחד, והוא חש לעשות תשובה על חטאו.
העובדה שריב"ז מתנסח בלשון כזאת, מלמדת שהיה מודע לכך שלא מצויים הרבה שליטים כאלה; למעשה, רובם המכריע של השליטים בעם ישראל סירבו להודות בחטאם;
לא מיותר להזכיר כאן שריב"ז חי בדור החורבן, והוא היה זה שנמלט מירושלים כשהוא מחופש למת. הוא נמלט, לא מהרומאים שצרו על ירושלים ולכאורה ביקשו להשמיד את היהודים ח"ו, אלא מפני היהודים ששלטו בירושלים באותה עת וסירבו להכיר בכך שדרכם מובילה לחורבן.
מכאן אפשר להבין שריב"ז ידע משהו בענייני מנהיגות יהודית; הוא עצמו הפך למנהיג העם בדור שלאחר החורבן, ועד כדי כך גדול פעלו, שהרמב"ם מונה אותו בין ששת גדולי האומה שעד זמנו (של הרמב"ם).
מעניין לראות איך הכל רמוז בפשט הכתובים: בהתחלה מדובר בכהן גדול שחוטא לְאַשְׁמַת הָעָם; לנוסח זה יש שני פירושים עיקריים:
(רש"י) ופשוטו, כשהכהן גדול חוטא - אשמת העם היא זו, שהן תלויין בו לכפר עליהם להתפלל בעדם, ונעשה מקולקל.
(אבן עזרא) באשמת כל בני אדם; ונזכר כן בעבור שהכהן הוא נושא התורה והוא עצמו נשמר וקדוש לשם.
לשני הפירושים, בחטא הכהן הגדול גלומה בעיה לעם; או שחטא באשמת העם, או שחטאו מונע ממנו לכפר על העם.
דבר דומה קיים גם במקרה של חטא כללי, של הסנהדרין. לעומת זאת אצל הנשיא-המלך, לא מוצאים התייחסות כזאת; הוא כאילו מנותק מהעם. אפשר לומר שניתוק זה עצמו הוא הגורם לו לחטוא. שהרי ניתוק כזה אינו יכול להיווצר אלמלי גסות הרוח שהשתלטה עליו, כנ"ל.
עד כאן מדובר בחטאים של שלושת קדקדי הכובע שעל ראש העם; של המערכת השלטונית/מייצגת. שלושתם נקראים ברצף אחד ע"י העולה החמישי לתורה. עליה זו היא כנגד ספירת ההוד, שמשמעה גם הודאה שה' הוא האלוקים. כאשר יש פגם בהודאה זו, ההוד עלול להתהפך לדוה ח"ו, וזו האזהרה שמשמיעה לנו התורה בקטע זה.
לעומת זאת, חטאו של הפרט מובא בעליה השישית, שהיא כנגד ספירת היסוד. לאזרח הפשוט יש בעיה גם אם מישהו ממנהיגיו, ולא הוא עצמו, חטא. על כך בא הרמז במיקום ההוראה בעליה שכנגד ספירת היסוד, לומר שעל ידי דבקותו בברית עם ה' יתברך, הוא יכול להציל את עצמו אפילו מחטאי מנהיגיו.
יעזור ה' ונזכה כבר למנהיגים אמיתיים אשר אם יחטאו, יודו בחטאם ויעשו תשובה לטובת כלל ישראל.
ואז יהיה רק טוב ליהודים.
