יש משהו עצוב בהתכנסות ראשי המדינות ושרי החוץ לכבוד בניין יד ושם החדש והמחודש. יש משהו עצוב באהבה העצומה המורעפת על יהודים מתים. על יהודים שנעקרו ממקום מושבם מזה אלפיים שנה (עוד בימיו של יוספוס פלוויוס היתה ברומא קהילה יהודית של ששת אלפים נפש) ונשלחו את בית המטבחיים לאחר שנשדדו עד היסוד, עד פיסת האריג האחרונה, עד המשקפיים וטבעת הנישואין ושער הראש והמילוי בשיניים.
יש משהו עצוב שמנהיגי העולם מתפעלים ממפעלי הנצחה ליהודים מתים מחד, ומאידך משתפים פעולה עם יורשיהם של התומכים ברצח, והעוסקים בו יום יום. רבה המבוכה בירושלים כאשר נציג הבכיר של הדיפלומטיה העולמית יוצר הקבלה ישירה ה בין המיליונים שנרצחו, ובין מייסם המורשת של הרוצחים, הלא הוא יאסר עראפאת.
נוצר הרושם כי הנצחת רצח העם איננה רק הנצחת זכרו של הרשע, אלא גם מתן תוקף להמשך מלכותו של הרשע. עומד לו ראש ממשלת ישראל ומכריז כי קיומה של מדינת ישראל, וקיומו של כוח מגן יהודי, הוא הערובה היחידה למניעת הישנות מעשה ההשמדה המערכתית שבוצע בעם היהודי. רוצה לומר כי סכנת ההשמדה עדיין מרחפת על שארית הפליטה. סקירה מהירה של העולם מראה כי המקום העיקרי שבו יש ריכוז קריטי של יהודים העומדים תחת איום של השמדה שכזו הוא במדינת ישראל עצמה.
ברגע זה לא הכריזה אף ממשלה בעולם על ציד יהודים כמדיניות רשמית. רק בתוככי מדינת ישראל ישנם גופים המכריזים השכם והערב שכוונתם האחת והיחידה היא הכחדת היהודים מן הארץ היחידה שבה, אומר ראש הממשלה, יש ערובה לקיום היהודי. רק בתחומי ארץ ישראל ישנם ארגונים שכל הוויתם היא הרס המדינה היהודית והכחדת תושביה היהודים. האמת שהמקום היחיד בעולם שבו העביר הפרלמנט חוק המכשיר גרוש יהודים מבתיהם בכוח הזרוע ותוך איום ברור בהרג אם יסרבו לעזוב מרצונם (בחייה של מדינה יש יותר מאלטלנה אחת, אמר בכיר מפלגה אנטי-ציונית) היא מדינת ישראל.
באותו זמן ממש עומדים להם מאתיים וחמישים גברים ונשים צעירים וצעירות ומכריזים כי בכוח המגן היחיד החוצץ בין יהודי ישראל לבין הגורל של אבותיהם ואמותיהם באירופה הם אינם מתכוונים להשתתף. וזאת מכיוון שהצבא איננו עומד בתקנים המוסריים הגבוהים שהם ממרום שנותיהם ונסיונם העצום התקינו. מהיכן צץ לו פרי הבאושים של החברה היהודית-ישראלית? את דעותיהם של מי מייצגים כל אותם צעירים, אשר משווים את צה"ל לקלגסים הנאצים? האם קם אחד מן ההורים של כל אותם צעירי זכי עיניים ואמר, לא אני לימדתי אותם, ולא אצלי חונכו כך? לא, ולכן ניתן להבין כי לא את ערכיהם מייצגים הצעירים אלא את ערכיה של חברה שבעה ומסואבת אשר מוכנה להקריב את כל מי שאיננו דומה לה, כדי לזכות בחסד המדומה של שלווה בשערי המשרפות.
ומה ייעשה לאותו דור עלוב נפש, פחדן ובטלן אשר מעדיף להסתתר מאחרי שמלותיהן של בנות צה"ל העומדות במחסומים ומונעות את חדירת הרוצחות הגאיונות? ברי כי אין לגייס אותם, שכן הם פרי ראש ולענה, רעל אשר יתסיס את התמימים והקלים להשפעה. נאמר כבר כי כל הירא ורך הלבב ישוב וילך לביתו ואל ימס את לבב אחיו כלבבו.
מאידך הם צודקים. המלחמה כבר איננה נערכת בשטח האויב. המלחמה האמיתית נערכת בלב האוכלוסייה היהודית האזרחית של מדינת ישראל. מספר האזרחים אשר נרצחו בארבע השנים האחרונות עולה פי שתיים על מספר החיילים שנהרגו. לכן צריכים רכי הלבב להישאר קרוב לסינור אמם, צמוד למרצדס של אביהם, ולעשות משהו מועיל. והמשהו הזה הוא מה שנקרא בעבר חיילות חיב"ה, אלו אשר עמדו בכניסה לכלבו שלום ובדקו אם הנכנסים נושאים נשק. כיום הם נקראים מאבטחים אך אין הם אלא נתיכים, אשר נשרפים בבואם להגן על המערכת. עבודת קודש שאין שכרה בצידה. זה צריך להיות תפקידם של הסרבנים. הם אלו שיעצרו בגופם את המחבלים שנשות תצפית המחסומים שחררו אל תוך הקהל.
קבלו נא אם כך את המאבטחים החדשים. לא רובאי חמש ולא בטיח. נשק לא ישאו, כדי שלא לפגוע חס וחלילה בחפים מפשע. את מדי צה"ל שנקעה נפשם מהם לא ילבשו. אבל אולי ימנעו מן החפים מפשע באמת מלהצטרף לרשימות המתארכות שבשולי יד ושם.
ובבניין ציון ננוחם
