הפוליטיקה שמשמעותה מדע השלטון מעוותת לעיתים, בניגוד לכל מדע אחר, את ההגיון והחשיבה של אלו העוסקים בה. תאוות השלטון, מניפולציות ואינטרסים אישיים ומפלגתיים גוברים על האינטרס של המדינה. דוגמה מצוינת לכך הציג בפנינו שר בכיר מאוד בממשלה המתנגד להינתקות ומביא נימוקים שקשה להבין כיצד אדם בעל הגיון חד ומושחז בענייני כלכלה מסוגל להשתמש בהם.
לפי גרסתו, ההינתקות היא חד-צדדית, 'דפוס של נסיגה ללא תמורה וכי ישראל מרגילה את הקהילה הבינלאומית ואת העולם הערבי שהיא מוכנה לתת הרבה בלא תמורה'. אסור להעביר את השמירה על ציר פילדלפיה לאחריות מצרים ושאל האם ניתן למצרים להילחם בשבילנו. כל זאת בנאום קצר אחד.
ישנם רבים החושבים בצורה דומה אך מנהיג אחראי אינו יכול לנקוט בדמגוגיה כה חסרת אחריות בהצגת פני הדברים. האם הנסיגה היא חד-צדדית? האם אנו מתנתקים כדי לקבל סחורה מהצד השני או פועלים לפי האינטרס שלנו? ולבסוף, האם המצרים באמת יילחמו בשבילנו? התשובות כמעט ברורות מאליהן ובכל זאת חובה להפריך אמירות הנישאות בבריטון רועם ולהכריז כי המלך הוא עירום.
ההינתקות שהחלה כתכנית חד-צדדית במהלך נועז שנועד לפרוץ את הקיפאון המדיני, הופכת להיות מהלך מדיני רב-לאומי ששותפות לו ארה"ב, מדינות האיחוד האירופי, מצרים ומדינות ערביות נוספות, וחשוב מכל, גם הפרטנר שלנו להסכם - הרשות הפלשתינית. מדינות המערב עומדות להעביר כמיליארד דולר כסיוע לשיקום הכלכלה ברצועת עזה שנהרסה כמעט כליל בשנות האינתיפאדה. מדינות ערביות כבר מכשירות את הכוחות הפלשתינים האמורים למנוע טרור מהשטחים שיפונו, ובמהלך ימים אלו מחזירה ישראל לרשות הפלשתינית את השליטה בערי שומרון ויהודה, שליטה שנלקחה מהן במשך האינתיפאדה. הינתקות כזאת אינה חד-צדדית אלא רב-צדדית והולמת את האינטרסים של כל הצדדים המעורבים בה ובמיוחד ישראל.
הגישה ליחסים בינלאומיים לפיה יש לדרוש תמורה על כל צעד לקראת היריב, אבד עליה הכלח והיא משמשת רק את אלו שנשארו מאחור. מדיניות אינה משחק סכום אפס לפיו כאשר צד אחד מרוויח השני מפסיד. יש גם משחק שבו שני הצדדים זוכים וזהו משחק ההינתקות. ישראל קונה לעצמה בהינתקות יותר ביטחון ברמה האסטרטגית, היא מפסיקה לשלוט במליון ערבים שמהווים נטל מוסרי, כלכלי, חברתי ומדיני. ישראל כבר השיגה הפסקת טרור כמעט מלאה ומעמד מדיני מחוזק במערב ואפילו בין מדינות ערב, וכל זה רק על קצה המזלג.
לבסוף, המצרים לא יילחמו בשבילנו. החולשה שלנו בציר פילדלפיה נובעת מהעובדה שאנו שולטים ברצועה צרה מאוד בין שטח פלשתיני לבין שטח מצרי. המצרים ישלטו משני עברי הציר, למעשה הציר ייעלם שכן מצידו האחד משתרעת מצרים שממנה נובעות המנהרות להעברת נשק. ברור לכל בור ועם הארץ כי תנאי השיטור של המצרים טובים לאין-שיעור מהתנאים שלנו. נוסף לכך יש הסכמה כמעט מלאה בין הרשות לבין מצרים שהיא הפטרון של הפלשתינים כלפי ארה"ב וישראל. לכן אין לצפות לצל צילה של מלחמה בין מצרים לפלסטינים, אך ישנם פוליטיקאים ישראליים שאינם מחוייבים למציאות אלא לעצמם בלבד.
תהליך ההיתנקות טומן במובו הפתעות וארועים בלתי-צפויים ולא לטובה. דווקא שרים וחברי כנסת עלולים להוות מקור לעידוד אלימות עד כדי קרבות-רחוב בין הבתים של ישובי רצועת-עזה, הלוואי ואתבדה.