תרבות קלוקלת של שיח ציבורי באיומים

בשני תחומים הנמצאים בימים אלה ברומו של השיח הציבורי פשתה תרבות קלוקלת של שיח ציבורי באיומים ועיוות המציאות. בוויכוח הציבורי על ההתנתקות מאיימים מתנגדי ההתנתקות כי התהליך יגרום למלחמת אחים עד כדי פצועים והרוגים. רק שכל אותם דוברים מתעלמים מהעובדה שזה יקרה רק אם הם, מתנגדי ההתנתקות, יגרמו לזה לקרות. אלימות בתהליך הפינוי לקראת התנתקות אינו חוק טבע, אלא מעשי ידי אדם בו להם לפחות חצי האחריות. בוויכוח הציבורי על החלטת בג"ץ להכיר בגיורים רפורמים בחו"ל לצורך חוק השבות מאיימים הרבנים הראשיים כי התהליך יגרום לניתוק וחוסר יכולת להתחתן בין דתיים-אורתודוכסיים ליהודים אחרי גיור של זרמים אחרים ביהדות, הקונסרבטיביים והרפורמים. רק שהרבנים הראשיים מתעלמים מהעובדה שזה יקרה רק אם הם, היהודים דתיים מהזרם האורתודוכסי יגרמו לזה לקרות. המונופול על היהדות של הזרם האורתודוכסי אינו ציווי אלוהי אלא מאבק על של קבוצה ביהדות על שליטה, ופסילת כל מי שאינו נכנע לשיטתם. בנושא זה גם יש הטעייה מכוונת של דעת הקהל, וחמור מאוד כשזה בא מהרבנים הראשיים, נושאי משרה ממלכתית, האמורים לשרת את כלל הציבור הישראלי. פסיקת בג"ץ אינה מדברת כלל על נושא דתי, אלא על נושא אזרחי לחלוטין של קבלת אזרחות וסל קליטה על-פי חוק השבות. מעבר-לכך, כל סוגי הגיורים בחו"ל ממילא מוכרים גם היום לנושא חוק השבות, וכל הדיון היה אם למשרד הפנים מותר לסרב להכיר, או להוסיף התניות, בגיור של מי ששהה ועבר הכנה לגיור בישראל, והשלים את ההליך הפורמאלי של הגיור בחו"ל. צפיות שלי, שנכזבו, היו מהתקשורת. ציפיתי כי עיתונאים ומראיינים למיניהם יעמתו דוברים מול משמעות דבריהם, שלא יתנו יד להצגה מעוות של נושאים, שיקיימו את חובתם העיתונאית להציג את הדברים לציבור בצורה אמיתית ומאוזנת, ולא להיות רק כלי תעמולה בידי אינטרסנטים.