למרות שאליטות השמאל מהוות מיעוט בעם הן שולטות דרך קבע על עמדות המפתח במדינה גם כשהליכוד מאייש את מושבי הוולבו ואת הכסאות שמסביב לשולחן הממשלה. ממשלה באה, ממשלה הולכת והשמאל לעולם נשאר בשלטון. הימין לא היה מעולם באמת בשלטון אפילו לשנייה אחת.
אלא שבימים אלו קם לשמאל מתחרה.
גירסתו של ח"כ צבי הנדל, התולה את התפנית המדינית של שרון בנסיון התחמקות מהתיקים הפליליים שרקחה לו הפרקליטות, משתלבת באפליה המוכרת שלפיה בעוד שלימין אין שום הנחות, לחשודי השמאל יש, ובשפע. עמותות ברק, מעללי יוסי גנוסר, החשדות הנשכחות של תיאום בכירי מפלגת העבודה עם אש"ף לפני בחירות 92 ועוד אין ספור מקרים שלא נחקרים או מטואטאים אל מתחת לשטיח ללא היסוס על-ידי "השילוש הבלתי קדוש" כפי שכינה יו"ר הכנסת ריבלין את הפרקליטות, המשטרה, והתקשורת המחפה עליהם. נוצר מנגנון חקירה חסר פשרות נגד מי שמעז שלא ללכת בתלם השמאלני, כולל תפירות תיקים מופרכים דוגמת אלו של יעקב נאמן, ריבלין, נתניהו ורפול, בעוד שחשודי השמאל זוכים ליחס סלחני להפליא. כך גם "כובד" לאחרונה ח"כ חיים כץ המגלה עקיבות לאומית בכתבת הכפשה ב"ידיעות אחרונות" כשבאותו שבוע זכה ח"כ עמיר פרץ לכתבה דביקה וחנפנית ב"גלובס".
משפחת שרון תפסה את השיטה בהבינה כי פגיעה במתנחלים מניבה שפע של בונוסים מצד מערכות השלטון והתקשורת והחלה לנצל אותה עד תום. כשהשמאל השתכנע ששרון אכן מתכוון לבצע את הנסיגה שהבטיח פתח בפניו את שערי גן העדן. שרשרת התחקירים "החשבון של משפחת שרון" שהופיעה במדור מיוחד ב"הארץ" נעצרה בבת אחת אי שם בתקופת משאל הליכוד. הקלטות הרות האסון של החוקר דוד ספקטור שכיכבו בטלוויזיה אחת לשבוע, התנדפו. תיק השוחד של האי היווני נסגר בלהטוט גס של מני מזוז, המתנהג כאילו היה פרקליט משפחת שרון.
סגירת פרשת חברות הקש שבה רק עומרי יועמד אולי לדין, חמורה לא פחות לאור התעלמותו של מזוז ממיליונים שזרמו במשך שנים כשאיש אינו מאמין שנעלמו מעיני אריאל שרון.
תחת מטריית ההתנתקות יכולה משפחת שרון לעשות כמעט ככל העולה על רוחה, והשמאל מתנהג כחתול שאחזו אותו בעורפו והשתתק. כך נהרסת הדמוקרטיה בישראל בשתיקה צינית של כל המערכות הצמאות לדם מתנחלים.
דומה כי האשראי הנרחב שקיבל עמרי מצא חן בעיניו והוא החל להמתמכר למצב. משה קראדי דילג לפתע מעל ארבעת המועמדים הטבעיים והפך למפכ"ל. הרמטכ"ל וראש השב"כ הושלכו לטובת יקירי המשפחה, וטביעות האצבעות מתחילות להיראות גם במינויי הקצונה הבכירה בצה"ל. ניצב משה מזרחי, ראש אח"ק לשעבר, נציג מובהק של הבוסים הקודמים, נזרק בצורה משפילה במיוחד, והשמאל משותק.
אט אט נוגס עמרי בעמדות הכח המסורתיות של השמאל שהורדם. קשה למצוא על כדור הארץ שונאת מתנחלים מרה יותר מטליה ששון. דווקא היא הופקדה על סוגיית המאחזים וכצפוי הפיקה דוח קטלני שלמרות שגרם נזק לשרון, מילא היטב את תפקיד העמקת תרדמת השמאל לצורך פריקתו מנכסיו. אין כמו החיפוי המגושם על שרון בדוח ששון כדי להמחיש את הצלחת השיטה. זוהי הסיבה לכך שההכרזה הראשונה על ההתנתקות יצאה דווקא אצל יואל מרכוס וכך יש לפרש את חוסר הרגישות המופגן של שרון כלפי המתנחלים. השמאל השיכור השמח לאידם אינו מרגיש כיצד חוטף לו עמרי את המדינה מתחת לאפו.
זהו הסבר הגיוני למסירה המופקרת של ציר פילדלפי למצרים, לזרימת הנשק במנהרות, לשחרור מחבלים ולהסכמה הישראלית לשיקום הטרור הפלשתיני שרוסק במחיר 1,500 הרוגים. עמרי ואביו מתפקעים מצחוק למראה שוטי אוסלו, מכתיבי סדר היום במדינה, המוחאים להם כפיים בהתלהבות בעוד שיכולתם לתמרן את שרון הולכת ונחלשת.
שמחתם של הצדדים מוקדמת כי אין במאבק הזה מנצחים. המחיר של הרס מנגנון השמאל על-ידי משפחת שרון באמצעות יישום מדיניות השמאל, עלול לעלות למדינה במחיר מחריד.
