הצעת החוק, בדבר איסור פרסום שמות חשודים עד הגשת כתב אישום פלילי, אלא אם מדובר באישיות ציבורית, נבחר ציבור ויש עניין ציבורי בפרסום - יזמו אמנם לאחרונה הח"כים רשף חן ואיוב קרא - אך הנושא לא חדש וכבר דנו בו, בזוויות שונות ובהיבטים אחרים גם בעבר - תוך מתן משקל מחד לשמו הטוב ואישיותו של האיש ומאידך לחופש העיתונות לעיקרון של זכות הציבור לדעת ומעקב תקשורתי וציבורי אחר מעשי הממשל ונבחריו, כי אין תחליף לפרסום - לגילויי שחיתות ורשלנות ותקלות, כל זמן שזה נעשה בחוכמה.
בכל הדיונים המאמרים והסימפוזיונים המקצועיים גם במסגרות כמו לשכת עו"ד והעיתונות - הדגישו את נושא פומביות הדיון בבתי המשפט, את הכיסוי העיתונאי האפשרי ואת מתן השירות לציבור, תוך עמידה על עקרונות וכללי האתיקה העיתונאית - בפרסומים השונים. אבל בכל הדיונים, לרבות מסע ההתנגדות המאסיבי והציבורי שמנהלת העיתונות ואנשי מקצוע, פרשנים ואנשי ציבור, מכל קצוות הקשת הפוליטית - נשכחה, או הושתקה בעיה יסודית ועקרונית והוא העיקרון של "חזקת החפות" מחד וההגנה על שמו, משפחתו, ילדיו של החשוד מפני פרסום שמו וההאשמות נגדו בכל כלי התקשורת, רק מפני שהוא הוחשד, הובא לבית משפט, הוגשה נגדו תלונה, מבלי שהיה זמן לברר את מהות האשמה תכנה והיכולת להוכיחה.
הקלישאה המקובלת של תמונה אחת שווה אלף מילים - מקבלת במקרים רבים ממדים מפחידים ומפלצתיים - שהרי תמונה בעיתון או בטלוויזיה של אישיות ציבורית, פוליטית עסקית או בידורית - באזיקי ידיים ורגליים מובלת ממכונית משטרה, לתחנת משטרה או במסדרונות בית המשפט לפני עדת צלמים ועיתונאים יכולה להרוס קריירה, עסקים ולפרק משפחה - וכבר היו דברים מעולם.
ולמה העיתונות אשמה וחלקה רב בקידום ודיון בהצעת החוק, מאחר והעיתונות ברוב להיטותה רצה לפרסם מעצר, חקירה, הגשת כתב אישום - אך צנועה מאד מאד במתן פרסום או כיסוי עיתונאי, כאשר מתברר שמדובר בתלונות שווא, בסגירת התיק, בזיכוי או בטעות או ברשלנות שהובילה לחשוד לחקירה ולכל מערכת ההשפלה והביזוי הציבורי.
לזכותם של עיתונאים וכתבי משפט רדיו וטלויזיה - הם היו מספיק כנים להודות במפגשים מקצועיים וכנסים, כי מתן כיסוי לאחר השלב הראשון של הגילוי או הסקופ שהשיגו - הנושא כבר יותר לא מעניין, הן מבחינה מקצועית או מחוסר זמן מסך בטלוויזיה, או בעיתון אבל בעיקר שהם כבר עסוקים בפרשיות אחרות חדשות ומה שהיה לפני שבועיים, חודש או שנה - כבר "פסה" מבחינתם של עורכי העיתונים והתכניות בטלוויזיה.
יוצא - שאיש ציבור או אדם אחר - שסוקר, צולם עם אזיקים, עם כתב אישום או עם שוטר ליווי - שיצא זכאי או התיק נגדו בוטל או שעניינו גווע לאיטו מחוסר עניין לציבור או נסגר מחוסר אשמה או חוסר ראיות מספיקות - לא מקבל אזכור בעיתונות ואם כן, בעמוד 17 למטה בשלוש שורות מסכנות.
יש להבהיר, לפני שנה, בתקופתו של טומי לפיד כשר משפטים וביוזמתו - תוקן החוק הפלילי בנקודה זו - אשר חייב את עורכי העיתונות לפרסם בהחלטה זהה ובמקום בולט את תוצאות החקירה או המעצר של האישיות שדווחו עליה, כדי שהציבור יקבל תמונה שלמה. יש להדגיש כי בפועל הדבר לא בוצע ורק מי שנתמזל מזלו או יש לו קשרים עם עיתונאים, עורכים, פוליטיקאים זוכה לכתבה מנקה מסבירה - המאפשרת לו להסביר את גרסתו, להסביר מה קרה - למה זוכה, למה התיק נסגר, מי העליל עליו ומי רצה לפגוע בו ובכך להציל חלק מכבודו אבל אלה הם רק יחידי סגולה ומה עם היתר?
יש גם להוסיף - שגם לפי המצב המשפטי היום, מאפשר החוק אסור פרסום שמו של חשוד - אם החשוד/נאשם או סניגורו, מצליחים לשכנע את בית המשפט כי הפרסום עלול לסכן אותו או משפחתו, או שהמשטרה והפרקליטות מבקשים, אסור פרסום מטעמים שלהם של חקירה שמירה על מקורות ובטחון עדים.
במקרים אלה - יכול בית המשפט להחליט על אסור פרסום - דבר שהוא נוהג מדי פעם ובכל מקרה - במקרים של קטינים, עבירות מין בקטינים או במשפחה - ניתן צו אסור פרסום גם לפי האמור בחוק. בצדק, מתרעמים הפרשנים המשפטיים, והעיתונאים כי נוסח הצעת החוק באה כדי להגן יותר על הח"כים אנשי ציבור ופוליטיקאים מאשר דאגתם הכנה לאזרח הקטן ופגיעה בשמו ובכבודו.
הנתונים שפרסם ח"כ רשף חן - על כמות המעצרים המסתיימים בכתבי אישום והפרסומים בעקבותיהם - אינם מדוייקים ורחוקים מהמציאות - שהרי בפועל הפרסומים מתייחסים בעיקר לאנשי ציבור או דמויות מהמגזר הציבורי עסקי או הצבאי או מתחומי הבידור או "סלבריטאים" למיניהם - ורק עליהם מדווחים בעיתונים בעיקר - אבל העיקרון שניתן לצלם לפרסם כל אזרח - לפני שעניינו התבהר, נבדק ואושר - הוא מצב בלתי בריא שיכול להביא לנזק בלתי ניתן לתיקון.
העובדה, שיוזמי החוק מוכנים להשהות את הטיפול בו ולשבת עם עורכי העיתונים כדי לעשות מאמץ להגיע להסכמות במסגרת כללי האתיקה - היא יוזמה מבורכת שאמנם הגיע באיחור - אך לעולם לא מאוחר לתקן עיוותים ועוולות.
החוק הנוכחי, כולל התיקון, מטיל הגבלות על התקשורת - שאם ילכו בעקבותן וימלאו אותן - לא יהיה צורך בעתיד בהצעת החוק של הח"כים.
__________________
הכותב הוא עורך-דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות